Shemuel II 12 – שמואל ב יב‏ – Mikraot Gedolot

(א) וַיִּשְׁלַ֧ח יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־נָתָ֖ן אֶל⁠־דָּוִ֑ד^א וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ׃

And Hashem sent Nathan to David. And he came to him and said to him, "There were two men in one city: one rich, and one poor.

א. אֶל⁠־דָּוִ֑ד =ל,ש1
• א!=<אֶל דָּוִ֑ד> (חסר מקף)

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח יְיָ יַת נָתָן לְוַת דָוִד וַאֲתָא לְוָתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ תְּרֵין גַבְרִין הֲווֹ בְקַרְתָּא חָדָא חַד עֲתִּירָא וְחַד מִסְכֵּינָא.

(א-ד) שני אנשים – המשל הזה מבואר כי דוד הוא העשיר שהיו לו נשים רבות, ואוריה האיש הרש שלא היתה לו אלא אשתו זאת. ומה שאמר: אשר קנה – כי אדם קונה את אשתו בקדושין. ומה שאמר: ותגדל עמו ועם בניו יחדו (שמואל ב י״ב:ג׳) -אמרו כי בנים היו לו מאשה אחרת שהיתה לו ומתה.

והלך ואורח הוא היצר, והלך ואורח אחד.

ורבותינו ז״ל דרשוהו: כן כי יצר הרע בתחילה הוא דומה להלך שעובר על איש ולא ילין עמו, ואחר כך דומה לאורח שעבר על איש ולן עמו, ואחר כך דומה לבעל הבית, רוצה לומר שמושל על האיש, ולפיכך קראו איש: ויעשה לאיש הבא אליו (שמואל ב י״ב:ד׳).

שני אנשים – מבואר מזה כי מנהג השם לדבר עם נביאיו במשלים, וכן הנביאים עם בני אדם יחיד או רבים וכמו זה דברי הנביא לאחאב (מלכים א כ׳:ל״ט).

(א-ד) וישלח ה׳ את נתן אל דוד וגומר. ספר הכתוב שבא נתן הנביא במלאכות ה׳ אל דוד ואמר לפניו שקרה בעיר דבר עול וחמס רב וששבט מלכותו יעשה משפט וצדקה, והוא שהיו בעיר שני אנשים אחד עשיר ואחד רש, ושעם היות לאיש העשיר צאן ובקר לרוב ולרש לא היה כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, בהיות שבא אורח לאיש העשיר חמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לו ויקח כבשת האיש הרש, והנה במשל הזה היה האיש העשיר רמז לדוד המלך ע״ה, והיו לו צאן ובקר הרבה רמז לנשיו ופלגשיו שהיו לו רבות, והרש היה רמז לאוריה, ויורו דברי המשל שהיה אוריה אלמן והיו לו בנים מאשה אחרת כאשר נשא את בת שבע ושהיתה היא נערה והוא היה אדם גדול זקן ממנה מאד, ולזה אמר כבשה קטנה להורות על היות בת שבע קטנה, ואמרו אשר קנה, רמז שהיתה נקנית לו בקידושין, ואמרו עמו ועם בניו, יורה שהיו לו בנים מאשה אחרת. או נאמר שבאו הדברים האלה כלם ליפות המשל, והנה ההלך והאורח והאיש הם שמות נרדפים לדבר אחד, כי הוא מצד עצמו איש ומצד היותו הולך בדרך קראו הלך, ומזה הצד גם כן נקרא אורח שהוא אשר שם לדרך פעמיו. ורבותינו דרשו בסוף מסכת סוכה (סוכה נ״ב:), כן דרכו של יצר הרע, בתחלה דומה להלך שעובר על איש והולך, ואח״כ דומה לאורח ואכסנאי שנתארח עמו ימים מעטים, ואחר כך נעשה איש ובעל הבית, ולכן באחרונה אמר לאיש הבא אליו: ואחשוב שכל זה אחז״ל על יצר הרע של דוד בענין בת שבע, כי בראשונה היה הלך ששכב עמה לבד, ואח״כ נעשה אורח בהיותה מעוברת ממנו, ואח״כ הרג את בעלה ולקחה לעצמו והיה אם כן באחרונה בעל הבית. והנה לא זכר נתן בזה המשל דבר על הריגת אוריה לשתי סבות. האחת כדי שלא ירגיש דוד דבר בענין ואז ישמור לפיו מחסום ולא ידבר, והנביא היה רוצה שדוד יחרוץ משפטו, כמו שאמר חי ה׳ כי בן מות האיש, ולכן העלים קצת הענין. השנית לפי שבענין ההריגה היה המשפט מבואר (שמות כ״א כ״ד) שנפש תחת נפש, ולכן לא חשש הנביא לדבר מהריגת האיש הרש כ״א מלקיחת הכבש׳, באופן שישיב דוד שעל הכבשה לבד יהיה האיש העשיר בן מות, ויעשה הנביא אז ק״ו, אם על הכבשה לבד הוא בן מות כ״ש על הריגת האיש הרש אשר הרג ג״כ עליה ראוי יותר שיענש עליו:

ראש – עני ודל, כמו: ראש עשה כף רמיה (משלי י׳:ד׳).

שני אנשים – על כי רצה שדוד בעצמו יפסוק הדין על עצמו, לזה אמר לו כאלו קובל לפניו על העול הנעשה בעיר, ושהוא יעשה משפט, וכשיפסוק הדין, אז יאמר לו אתה האיש ואף כי הרבה בדברים שאין ענין להם עם דבר דוד, אולם כוונתו היתה להעלים ביותר, לבל ירגיש דוד וישמור פיו מלפסוק הדין.

וישלח ה׳ את נתן להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני בשר ודם כנ״ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו שני אנשים היו בעיר אחת שבזה יגדל העושק יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו.

עשיר וגו׳ – אולי מקור תיבת עשיר הוא שר, והפכו בהיפוך אותיותיו רש, ובאה לפעמים האל״ף אות גרונית נוספת כדרך שהוסיפו העי״ן שגם היא אות גרונית בתיבת עשיר.

לאחר שנהרג אוריה החתי דוד היה צדיק בעיני עצמו, שעלה בידו הכל בדרך היתר, ולא עבר על איסור אשת איש, וגם אוריה בדין נהרג שהיה מורד במלכות, אבל באמת כלפי שמיא היה בזה עוון¹, והקב״ה מתוך אהבה וחסד לדוד רצה שישוב מחטאו² ושלח להוכיחו, ורצה הקב״ה שדוד יפסוק בעצמו את דינו, ולשם כך³ וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת אהובו של דוד⁴ נָתָן הנביא אֶל דָּוִד שיביא בפניו משפט על עוול שכביכול נעשה בין שני אנשים, מבלי שדוד יבין כי למעשה מדובר במשל בו הוא הנמשל⁵, וַיָּבֹא אֵלָיו נתן הנביא בסתר, לבדו שלא יתבייש⁶, וַיֹּאמֶר לוֹ שישפוט את הדין כפי משפט המלך⁷ על מקרה עוול שקרה⁸, כאשר שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת ומכרים היו⁹, אֶחָד היה עָשִׁיר¹⁰ וְאֶחָד – והשני היה רָשׁ (ראש כתיב) – עני ודל¹¹, וכיון שהיו גרים באותה עיר ידע האחד את מצבו של השני¹²:

1. מלבי״ם. וראה באלשיך שכאשר הרג את גלית לא היה יכול להפשיטו משריונו, אמר לו אוריה אם תתן לי בת אחת מישראל אגלה לך, והסכים דוד, והקפיד עליו הקב״ה שהוא נותן בת ישראל במתנה, ונגזר עליו שבת זוגו תינתן לו, והתגייר אוריה ונתן לו דוד את בת שבע שהיתה ילדה קטנה. ובאמת היא לא היתה אשת איש מפני שאוריה גירשה לפני שיצא למחלמה, אלא שהקב״ה רצה שדוד ימתין עד שבת שבע תחזור אליו ודוד הקדים את זמנו שהיא היתה אז רק בגיל שבע. וכן בזה שנהרג אוריה לא היה חטא מפני שהיה מורד במלכות, אלא שהיה צריך דוד להורגו בבית דין. ולכן לא הוכיחו בצורה ישירה מפני שיטען דוד שהיתה בת שבע גרושה, ועוד שהיא בת זוגו המיועדת לו ושאוריה היה צריך למות. ולכן הוכיחו על ידי המשל, ובעצם הנמשל היה על מעשה גזילת בת שבע מבעלה, ועל זה לא היה לדוד תשובה.

2. כלי יקר.

3. מצודת דוד.

4. כלי יקר.

5. מצודת דוד.

6. כלי יקר.

7. ראה מלבי״ם פס׳ ה׳ שמבאר שבמשפט זה לא פסק דוד לפי הדין, אלא לפי משפט המלך, שיש כח למלך לחרוץ הדין לפי הרוע והאכזריות של המעשה.

8. אברבנאל.

9. מלבי״ם.

10. נמשל לדוד שהיו לו נשים רבות, רד״ק.

11. מצודת ציון. והנמשל לאוריה שלא היתה לו אלא אשתו, רד״ק.

12. מלבי״ם.

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ב) לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃

The rich man had very many flocks and herds;

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

לְעַתִּירָא הֲווֹ עָאן וְתוֹרִין סַגִי לַחֲדָא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וספר כי העשיר היה לו צאן ובקר, הרבה מאד בהפלגה יתרה שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו.

לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד¹ ובכל זאת לא סייע לעני²:

1. בהפלגה יתרה שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו, מלבי״ם. וכלי יקר מבאר כי ״הרבה מאוד״ נמשל הוא על כי דוד הפך משכבו גם ביום, על כן היה לו ״הרבה מאוד״ מכל האנשים שדרכם בלילה.

2. מלבי״ם בפס׳ א׳.

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ג) וְלָרָ֣שׁ אֵֽין⁠־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם⁠־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם⁠־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי⁠־ל֖וֹ כְּבַֽת׃

but the poor man had nothing except one little ewe lamb, which he had bought and reared; and it grew up together with him and with his children. It ate of his food, and drank of his cup, and lay in his bosom, and was like a daughter to him.

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּלְמִסְכֵּינָא לֵית כָּל מִדָעַם אֱלָהֵין אִמַרְתָּא חֲדָא זְעֵירָא דְזַבְּנָא וְקַיְימָהּ וּרְבַת עִמֵיהּ וְעִם בְּנוֹהִי כַּחֲדָא מִפִּתֵּיהּ אֲכָלַת וּמִכּוֹסֵיהּ שַׁתְיָא וּבְחֵיקֵיהּ שָׁכְבָא וַהֲוַת לֵיהּ כִּבְרַתָּא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אין כל – לא כלום.

ויחיה – ענין הספקת הצורך, כמו: למחיה שלחני (בראשית מ״ה:ה׳).

ויחיה – היה מפרנסה במזון, והיתה חביבה עליו עד שגדלה עמו בחדרו, והוא מדרך מליצה והפלגה.

ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה שזה המשל לאוריה שלא היה לו רק בת שבע שלקחה בקטנותה כמ״ש חכמינו זכרונם לברכה, ועל זה אמר קטנה,

אשר קנה על ידי קדושין ויחיה ותגדל עמו עד שהיתה ראויה לאיש,

ועם בניו יחדו כי היו לו בנים מאשה אחרת,

מפתו תאכל וכו׳ וזה המגדיל החטא, כפי גודל העוני וכפי גודל האהבה שהיה לו אל הדבר.

וְלָרָשׁ אֵין כֹּל – כלום¹ כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה² אֲשֶׁר קָנָה³ והיה מפרנסה במזון⁴ וַיְחַיֶּהָ – וסיפק צרכיה⁵, והיתה חביבה עליו⁶ עד וַתִּגְדַּל – שגדלה⁷ עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו⁸ בחדרו⁹, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ הכבשה כְּבַת¹⁰:

1. מצודת ציון.

2. שזה המשל לאוריה שלא היה לו אלא רק את בת שבע שלקחה בקטנותה כמ״ש חכמינו זכרונם לברכה, ועל זה אמר קטנה, מלבי״ם.

3. נמשל על אוריה שקנה את בת שבע בקידושין, מלבי״ם.

4. מצודת דוד.

5. מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. בנמשל, שגדלה בת שבע עד שהיתה ראויה לאיש, מלבי״ם.

8. בנמשל, גדלה בת שבע עם בניו האחרים שהיו לאוריה מאשתו הקודמת, מלבי״ם. וכלי יקר מבאר כי בנמשל שכמו שלבניו היתה אסורה (משום אשת אב), גם לאוריה לא נבעלה.

9. מצודת דוד.

10. בנמשל, שאוריה היה זקן, ושאין אדם קרב אל בתו, כלי יקר. ובגמרא מגילה יג. אמרו ״משום דבחיקו תשכב הוות ליה כבת? אלא כבית״ (כאשה).

תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ד) וַיָּ֣בֹא הֵ֘לֶךְ֮ לְאִ֣ישׁ הֶעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא⁠־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת⁠־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו׃

And a traveler came to the rich man, and he had pity to take of his own flock and of his own herd to prepare for the wayfaring man that had come to him, but he took the poor man's lamb, and prepared it for the man that had come to him.⁠"

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתָא אוֹרְחָא לְגַבְרָא עַתִּירָא וְחַס לְמֵיסַב מֵעָנֵיהּ וּמִתּוֹרֵיהּ לְמֶעְבַּד לְאוֹרְחָא דַאֲתָא לֵיהּ וּנְסֵיב יַת אִמַרְתָּא דְגַבְרָא מִסְכֵּינָא וְעַבְדָהּ לְגַבְרָא דַאֲתָא לְוָתֵיהּ.

ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא – (אליו) [לו] ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו. אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ואחר כך קראו איש.

ויבא הלך – דימה את יצר הרע תחלה להלך, שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח, שנעשה אכסנאי, ואחר כך לאיש, שהוא בעל הבית.

A traveler came. [Noson] compared the evil inclination at first to a sojourner that is [quickly] going on his way. Afterwards he is compared to a guest that has become a resident and afterwards he is compared to a man who is the owner of the house.⁠¹

1. This verse is Noson’s parable alluding to the evil inclination. The visiton is first referred to as הֵלֶךְ, then אׂרֵחַ and finally as an אִישׁ, representing the evil inclination’s ability to take more and more control over its victim’s life.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויבא הלך לאיש – לא תבעו אלא על גזל אשתו, כי ספר כריתות נתן לה בעלה, כי כל היוצא למלחמת דוד ספר כריתות כותב לאשתו בלי^א תנאי פן ימות במלחמה ואין מי שיראה אותו ויכירהו, ואפילו הכי כל אשה היתה מצפה את בעלה, ודוד גזלה ממנו ולקחה, שאילו היתה אשת איש למה הביא עליו זה המשל ולא אמר לו, דוד הבא על אשת איש מה דינו, וגם אוריה אם שם אותו בפני המלחמה, רשאי המלך להשים גבוריו בפני המלחמה ואינו נענש על הריגתם.

א. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 218. בכ״י פריס 217 (במקום ״בלי״): ״על״.

הֵלך – שם נגזר כמו אורח והם שמות נרדפים.

ויבא הלך לאיש העשיר – הוא הלך הוא אורח נקרא הלך מצד לכתו בדרכים ומפני זה ג״כ נקרא אורח ורבותינו ז״ל דקדקו מזה בענין יצר הרע כי מתחלה נראה כדל הולך לבקש די מחסורו כי ההלך והדל אחים ואחר כן ישוב והוא איש סוחר הולך בדרכים ואחר זה ישוב למדרגת אדון ולזה קראו בסוף הענין איש אמר ויעש לאיש הבא אליו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הלך – ההולך בדרך.

לאורח – הוא ההלך שאמר, והוא האיש הבא אליו אשר יאמר, וליופי המליצה אמר במלות שונות.

ויבא הלך הגדיל החטא משני פנים:

א. מצד שלא לקח מצאנו שהיה לו די והותר,

ב. מצד מעוט הצורך של העשיר אל המעשה הזאת, כי הוא לא היה כילי רק מצד שבא אליו הלך בלתי חשוב בעיניו שיקח בעבורו מצאנו, רק על ידי שמצא כבשת הרש, חשבו כארח – ואחר כך עשאו כולו לפניו כאילו בא אליו איש נכבד, מה שלא רצה לעשות מבקרו, וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה היצה״ר תחלה דומה כהלך ואחר כך כארח ואחר כך כבעה״ב, שתחלה ראה דוד אותה, ואחר כך חמדה ונעשה היצה״ר אורח, ואחר כך לקחה לאשה ונעשה בעל הבית.

ויחמל – שלשה נרדפים הם רחם, חמל, חוס, התקיף בכולם הוא רחם שמורה המית הרחם או מעי האם על בניה ומזה הושאל גם לאחרים, חמל הוא ג״כ על אדם ובהמה המרגישים צער, חוס הוא על דבר בלתי מרגיש כמו אתה חסת על הקיקיון (יונה) ועינכם אל תחס על כליכם (ויגש), ואם הוראת פעל חמל כדברי, ר״ל שגם העשיר חמל מאהבה על צאנו ובקרו לבלתי שחטם, ולא מחמת כִלָיות שהיתה בו, והראיה ועל אשר לא חמל שבפסוק ו׳.

וַיָּבֹא הֵלֶךְ¹ – הולך בדרך² לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל – וחס³ האיש העשיר לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת סעודה לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ מן הדרך⁴, וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ (הראש כתיב) – העני וַיַּעֲשֶׂהָ – וממנה עשה סעודה לָאִישׁ האורח הַבָּא – שבא אֵלָיו:

1. ואמרו רבותינו (סוכה נב:) שדימה את ההלך ליצר הרע, תחילה נראה כהלך שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח שנעשה אכסנאי, ואחר כך לאיש שהוא בעל הבית, רש״י, רלב״ג. ובנמשל שתחילה ראה אותה דוד, ואחר כך חמדה ונעשה היצה״ר אורח, ואחר כך לקחה לאישה ונעשה בעל הבית, מלבי״ם. ורי״ד מוכיח דווקא מהמשל כי דוד המלך לא חטא בהריגת אוריה ובעוון אשת איש.

2. מצודת ציון.

3. תרגום יונתן.

4. מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ה) וַיִּחַר⁠־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־נָתָ֔ן חַי⁠־יְהֹוָ֕היְ⁠־⁠הֹוָ֕ה כִּ֣י בֶן⁠־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃

And David's anger was greatly kindled against the man; and he said to Nathan, "As Hashem lives, the man that has done this deserves to die.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּתְקֵיף רוּגְזָא דְדָוִד בְּגַבְרָא לַחֲדָא וַאֲמַר לְנָתָן קַיָים הוּא יְיָ אֲרֵי גְבַר חַיַב קְטוֹל גַבְרָא דַעֲבַד דָא.

כי בן מות – הגוזל את העני כאלו נוטל את נפשו, שנאמר: את נפש בעליו יקח (משלי א׳:י״ט).

Is worthy of death. Someone who steals from a poor person is tantamount to taking his life¹ as it is said, "He has taken it's owner's life.⁠"²

1. See Baba Kama 119a. Stealing a pruta from anyone is tantamount to killing him.

2. Mishlei 1:19.

כי בן מות האיש העושה זאת – לא כדינו של שאר גזלנים. דינו של זה שאר גזלנים גוזל אדם כבשה מחבירו וטבחה ואכלה למלא נפשו כי ירעב (משלי ו׳:ל׳) גזל אותה ישיב דמיה הרי עותתו מתוקן אבל שהיה לו צאן ובקר הרבה וחמל לקחת מצאנו ומבקרו (שמואל ב י״ב:ד׳), ועל כבשת הרש לא חמל, לפיכך בן מות האיש העושה כזאת.

ודוד לא הבין כי משל הוא, ואמר: כי בן מות הוא דרך גוזמא, כי לא יתחייב אדם מיתה בעבור גזילה וגנבה. אבל לפי שעשה דבר מכוער אמר: כי בן מות הוא האיש העושה זאת.

(ה-יב) המ״ג הוא להודיע קיום יעודי הש״י אשר יעד לדוד על חטא אשת אוריה החתי ואיך עמקו מחשבותיו לסבב שתצמח מביתו הרעה ויצא משם מי שימרוד בו וישכב עם נשיו לעיני השמש ונגד כל ישראל והוא היה אבשלום והנה שלם תחת כבשה ארבעתים בשני הפנים וזה כי הוא לקח אשה אחת ואבשלום לקח ממנו עשר פלגשים והוא המית אוריה ומתו מבניו ארבעה והם אמנון ואבשלום ואדניה והבן הנולד אז לבת שבע והנה ידוע כי הבן הנולד לבת שבע מת בעבור זה החטא כמו שנזכר בזה המקום ולפי שענין מרד אבשלום צמח מענין ענות אמנון את תמר אחותו וענין החזקת אדניה במלוכה היה סבה לו דבר אבשלום כי חשב היותו מלך בעבור שנולד אחרי אבשלום הנה יתאמת שמיתת אלו השלשה היתה על דבר זה החטא וכבר היה ירא דוד שימות על זה החטא^א לפי שהוא גם כן שפט כי בן מות האיש הזה אך הבטיחו נתן הנביא כי הש״י העביר חטאתו בזה העונש האחר שזכר ולזה לא ימות והנה הוא שכבר צמחה כל הרעה הזאת מביתו לפי שיונדב שנתן העצה לאמנון היה בן אחיו ואמנון היה בנו ותמר בתו ואבשלום היה בנו וכן היתה מיתת אדניה על יד שלמה שהיה מביתו.

א. ״וכבר היה ירא דוד שימות על זה החטא״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 884 ובדפוסים, והושלם מכ״י וטיקן 12.

(ה-ו) וספר שדוד חרה אפו עליו ואמר חי ה׳ כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים, ונתן הטעם על שני העונשים האלה, באמרו עקב אשר עשה את הדבר ועל אשר לא חמל, ר״ל את הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה, כי אחרי שלקח הכבשה בהיות לו צאן ובקר רב ראוי שישלם אותה ארבעתים כפי מה שאמרה תורה (שמות כ״א ל״ז) וארבע צאן תחת השה. ורבי דוד קמחי פירש שארבעתים מדרך הדקדוק הם שמונה, והמתרגם אמר חד על ארבע שהם ששה עשר. ואני אחשוב שאינם כי אם ארבעה לבד, שהוא העונש הראוי כפי הדין, כי אכזריותו נענש במיתה. ואמרו חכמינו ז״ל (יומא כ״ב ע״ב) כי בעונש זה לקה בארבעה הילד ואבשלום אמנון ותמר:

ויחר אפו – כי חשב שאמת הדבר נעשתה התועבה הזאת.

ויחר אף דוד באיש מאד – הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר כי בן מות האיש העושה זאת שמצד האיש הפועל חייב מיתה.

וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד כי חשב שאמת הדבר נעשתה התועבה הזאת¹, וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן הנביא בלשון שבועה חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת² הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת לגזול את העני, שכן כאילו נוטל את נפשו³:

1. מצודת דוד.

2. ודוד פתח פיו לשטן, ודומה שר של גהינום טען כן, וזהו שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים צ״ד:ז׳) ״לוּלֵי יְהוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי״, ולא ניצל אלא באומר ״חטאתי״ ואז נאמר לו ״גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות״, כלי יקר.

3. רש״י. ואף שאין עונש מוות על עוון גזל, מצד משפט המלך דן אותו למוות בעבור רוע מעשיו ואכזריותו, מלבי״ם.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ו) וְאֶת⁠־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־חָמָֽל׃

And he shall restore the lamb fourfold, because he did this thing, and because he had no pity.⁠"

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְיַת אִמַרְתָּא יְשַׁלֵם עַל חַד אַרְבְּעָא חֲלַף דַעֲבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין וְעַל דְלָא חָס.

ואת הכבשה ישלם ארבעתים – א״ר יהודה בר חנינא א״ל הקב״ה לדוד אתה נאפת אחת ט״ז נואפות לך. אתה רצחת אחד ט״ז נרצחים לך. ארבעתים ארבעה על ארבעה הם ט״ז.

ישלם ארבעתים – כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים: הילד ואמנון תמר ואבשלום.

Pay fourfold. This is what [eventually] happened, he was punished with [problems concerning] four children the child¹ and Amnon Tomor and Avsholom.⁠²

1. Related further on in verse 15.

2. The events with Amnon, Tomor and Avsholom start in chapter 13.

ואת הכבשה ישלם ארבעתים – נראה לי לכך אמר ארבעתים לפי שכתוב וארבע צאן תחת השה (שמות כ״א:ל״ז).

עקב אשר עשה את הדבר הזה – על אשר לא חמל.

ומה שאמר: ואת הכבשה ישלם ארבעתים – כפלים על משפטן, כי גנב אחד משלם ארבע צאן תחת השה (שמות כ״א:ל״ז). אבל זה שהוא עשיר וגנב הכבשה של הרש ראוי לקנוס אותו ולשלם כפלים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל על העני ראוי לקנסו שישלם ארבעה עוד.

ויונתן תרגם: ארבעתים – על חד ארבעין.

ומדרך הדקדוק ארבעתים – שמנה.

ובדברי רז״ל כי בעונש זה לקה בארבעה: הילד ואמנון תמר ואבשלום.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

עקב – בעבור, כמו: עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב).

ארבעתים – כמו שכתוב: וארבע צאן תחת השה (שמות כ״א:ל״ז).

עקב וגו׳ – לזה ישלם כדין התורה.

ועל אשר לא חמל – רצה לומר: ולזה הוא בן מות, על אשר לא חמל על רוב עניו, ולכן חייב מיתה בחק משפט המלך.

ואת וחוץ מזה חייב בתשלומי ארבעה כפי משפט התורה הקבוע על הגניבה והטביחה, ופי׳ דבריו שישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה בעד המעשה, והוא בן מות על אשר לא חמל.

וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם – פי ארבע כמו שכתוב¹ ״וארבע צאן תחת השה״² עֵקֶב – בעבור³ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְחוץ מחיובו על תשלום זה⁴ עַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל על רוב עניותו של העני, הוא חייב מיתה בחוק משפט המלך⁵, כי בהעדר חמלתו על הרש ובעבור תכונתו הרעה והאכזריות הזאת אין ראוי גם כן לחמול עליו⁶: ס

1. שמות כ״א:ל״ז.

2. ואמרו חכמינו ז״ל (יומא כב:) כי בעונש זה לקה דוד המלך ע״ה בארבעה מילדיו, הילד הזה שנולד לו ואבשלום ואמנון שמתו, ותמר שנאנסה, רש״י, אברבנאל. ורלב״ג (בפס׳ ז) מבאר כי על מה שאמר ישלם ארבעתים, שפטו הש״י שישכב איש עם הרבה מנשיו לעיני השמש, והוא היה אבשלום שבא אל עשר פילגשי אביו, ובמה שאמר ״חי ה׳ כי בן מות האיש העושה זאת״ לא שפטו הש״י כפיו, ולזה אמר לו נתן ״גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות״, ובעבור שנעזר בחרב שונאיו להרוג אוריה, היה דינו שתמשול חרב שונאיו על ביתו ימים רבים, ועל שהשתדל בהריגתו של אוריה, לפי שמאיתו היתה ההתחלה בזאת העבירה, גם הש״י רצה שתצמח רעה מביתו לשלם לו גמול עליה, וכן היה כי מביתו צמחה רעת אמנון ואבשלום, ושכב אבשלום את נשיו לעיני השמש.

3. מצודת ציון.

4. מלבי״ם.

5. מצודת דוד.

6. אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ז) וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל⁠־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה⁠־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל׃

And Nathan said to David, "You are the man! Thus says Hashem, the God of Israel, 'I anointed you king over Israel, and I delivered you out of the hand of Saul.

תרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר נָתָן לְדָוִד אַתְּ גַבְרָא כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אֲנָא מְשַׁחְתָּךְ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְׂרָאֵל וַאֲנָא שֵׁיזַבְתָּךְ מִידָא דְשָׁאוּל.

ויאמר נתן אל דוד אתה האיש – אמרו רבותינו ז״ל כי כמו ששפט דוד כן היה כמו שאמר תחת הכבשה ישלם ארבעתים כי הוא המית אוריה ומתו תחתיו ארבעה מבניו והם בן בת שבע אמנון ואבשלום ואדניה, והנראה בעיני כי על מה שאמר ישלם ארבעתים הוא שפטו הש״י שישכב איש עם הרבה מנשיו לעיני השמש והוא היה אבשלום שבא אל עשר פילגשי אביו אלא כי במה שאמר חי י״י כי בן מות האיש העושה זאת לא שפטו הש״י כפיו ולזה אמר לו נתן גם י״י העביר חטאתך לא תמות ובעבור שנעזר בחרב שונאיו להרוג אוריה היה דינו שתמשול חרב שונאיו על ביתו ימים רבים מצורף אל זה מה שעשה כנגד השם י״ת להשתדל בהריגתו כדי שיקח את אשתו לו לאשה ולפי שמאתו היתה ההתחלה בזאת העבירה גם הש״י רצה שתצמח רעה מביתו לשלם לו גמול עליה וכן היה כי מביתו צמחה רעת אמנון ואבשלום ושכב אבשלום את נשיו לעיני השמש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ונתן הטעם על מה שאמר שהוא בן מות, באמרו על אשר לא חמל, כי בהעדר חמלתו על הרש ובעבור תכונתו הרעה והאכזריות הזה אין ראוי גם כן לחמול עליו והוא חייב מיתה. ואחרי הנחת המשל הזה, ביאר הנביא הנמשל, באמרו אתה האיש, ר״ל אתה האיש העשיר, וביאר עשרו מהנמשל בו, כה אמר ה׳ אני משחתיך למלך על ישראל, וזה היה בראשונה על ידי שמואל, ואנכי הצלתיך מיד שאול, וזה ברדפו אחריו אחרי המשחתו.

אתה האיש – אשר עשה כזאת.

אתה האיש רצה לומר הגם שעל הפעולה לבדה אין עליו לא עונש רוצח ולא עונש נואף א״א כנ״ל, רק ענין גניבה, מה שלקח כבשת חברו בגניבה, שידמה ענשו שישלם ארבעתים, אמנם בהשקף על האיש הפועל, אשר לפיהו חרצת עליו משפט מות, אתה האיש ובאר זה משני פנים, אם מצד מעלתו שנמשח למלך – ושדבקה בו ההשגחה הפרטיית, להצילו מכף אויביו, ויכלול בזה גם כן שמצד זה יותר היה לו להשמר אף מחטא קל, בזכרו טובות הבורא עליו, ואם מצד עשרו שהוא דומה בזה כאיש העשיר ועל זה אמר.

וַיֹּאמֶר נָתָן הנביא אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ אשר עשה כזאת!⁠¹ ס כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל שמצד כל ההשגחה הפרטית ומצד מעלתך שהינך משוח למלך היה להישמר אף מחטא קל²:

1. מצודת דוד.

2. מלבי״ם.

תרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ח) וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת⁠־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת⁠־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת⁠־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם⁠־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה׃

And I gave you your master's house and your master's wives into your bosom, and I gave you the house of Israel and of Judah; and if that were too little, then I would add to you so much more.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וִיהָבֵית לָךְ יַת בֵּית רִבּוֹנָךְ וְיַת נְשֵׁי רִבּוֹנָךְ בְּחֵיקָךְ וִיהָבֵית לָךְ יַת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם זְעֵיר וְאוֹסִיף לָךְ כְּאִלֵין וּכְאִלֵין.

ואתנה לך את בית אדוניך – תמן תנינן מלך אין נושאין אלמנתו, ר׳ יהודה אומר נושא מלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדונך בחיקך אמרו לו נשים הראויות לו מבית המלך ומאן נינהו מירב ומיכל.

ואסיפה – והייתי מוסיף לך.

ואת נשי אדוניך – מיכל בת שאול.

Your master's woman. Michal, the daughter of Shaul.

I will add on. I would add on for you.

ואתנה לך את בית ישראל – כלומר שכל מקום שהיית שואל אשה בכל ישראל לא היו מונעין ממך.

ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה – עד שלא תעשה הרעה הגדולה הזאת.

ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה – פתרונו אם מעט היה בעיניך נשי אדוניך שנתתי לך בחיקך, כבר הייתי מוסיף לך כהנה וכהנה בהיתר, ולא אחת באיסור.

את בית אדוניך – כמו שכתבנו כי דוד זכה בנחלת שאול אחרי מות איש בשת.

את נשי אדוניך – עגלה אשת שאול, כמו שפירשנו ומיכל בת שאול, ושתי הנשים של שאול היו, האחת היא אשתו, והאחת בתו.

או נאמר כי גם רצפה פלגש שאול לקח דוד לאשה, כדברי הדרש שכתבנו.

ואם מעט – ואם מעט עמדת שלא חטאת אני הייתי מוסיף לך כבוד וגדולה כהנה וכהנה, וכבר כתבנו דרש כהנה וכהנה למעלה.

ואספה לך כהנה וכהנה – אינו רומז אל הנשים, כי שבח לאל הנה יש לו רוב, ולא מן העמים, אבל זה ממין הדומה בסוג, והטעם בזה טובות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואתנה לך את בית אדוניך, וזה אחרי מות שאול שירש נכסיו כמו שנזכר למעלה, והוא בית אדונו שזכר. ואמרו ואת נשי אדוניך בחיקך, אין פירושו שהיו נשי שאול לדוד, אבל אמר שנשיו הם ברשותו ללקחם אם ירצה, ואין מי שימחה בידו כי היו מותרות לו כפי הדין, שאלמנות המלך מותרות למלך אחר, ומלבד זה נתן בידו מלכות ישראל ויהודה שהוא העקר. ומה שאמר ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, דרשוהו חז״ל במסכת סנהדרין (סנהדרין כ״ב.) על הנשים שיוסיף לו נשים כהם וכהם, אבל פשט הכתוב יורה שאמרו על המלכות והממשלה, ר״ל שנקל בעיני ה׳ להוסיף ממלכתו כהנה וכהנה, כי אין מעצור להשם לעשות ככל אשר ירצה. הנה כל זה הוא הנמשל בעושר האיש שזכר. ואחר זה ביאר הנמשל בלקיחת כבשת האיש הרש.

כהנה – כמו שיש לך.

נשי אדוניך – מיכל בת שאול ובמדרש יש (ירושלמי יבמות ב ד, סנהדרין ב׳:ג׳) שגם נשא רצפה בת איה, פילגש שאול.

ואם מעט – ואם עדיין הממשלה והגדולה ההיא מעט בעיניך, שאל ממני ואוסיף לך כהנה וכהנה, רצה לומר: פעמים כמו שיש לך.

ואתנה לך וכו׳ את נשי אדניך שהם ברשותך וגם את בית ישראל שתקח נשים מאשר תבחר,

ואם מעט ואוסיפה וכמ״ש חכמינו זכרונם לברכה שהיה יכול להוסיף נשים עד י״ח, ואם כן.

וָאֶתְּנָה – ונתתי לְךָ אֶת בֵּית שאול אֲדֹנֶיךָ¹ וְנתתי לך גם אֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ הן מיכל בת שאול², רצפה בת איה פילגש שאול³, ונשות שאול האחרות שמותרות לך בהיותך מלך⁴, וָאֶתְּנָה לְךָ גם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה שתיקח נשים מאשר תבחר⁵, שכל מקום שהיית שואל אשה בכל ישראל לא היו מונעים ממך⁶ וְאִם עדיין הממשלה והגדולה ההיא⁷ הן מְעָט בעיניך, היית שואל ממני⁸ וְאֹסִפָה – והייתי מוסיף⁹ לְּךָ בהיתר¹⁰ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה – כפליים ממה שיש לך¹¹ על נשיך¹² ועל ממשלתך¹³:

1. ומי שנתן לך גם מה שלא היה שלך, לא היה נותן לך את בת זוגך? ומדוע אם כן מיהרת לאוכלה פגה (לקחתה קודם זמנך), אלשיך.

2. רש״י.

3. ירושלמי יבמות פ״ב ה״ד, מצודת דוד.

4. אברבנאל.

5. מלבי״ם.

6. ר״י קרא.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. רש״י.

10. ר״י קרא.

11. מצודת דוד.

12. וכמ״ש חכמינו זכרונם לברכה שהיה יכול להוסיף נשים עד י״ח נשים, מלבי״ם. ומכאן למדו חז״ל (סנהדרין כא.) שמלך יכול לשאת י״ח נשים, שהיו לדוד באותה שעה ו׳ נשים, ואמר לו כהנה דהיינו שש, וכהנה דהיינו עוד שש ובסה״כ י״ח.

13. סנהדרין כב., אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ט) מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ׀ אֶת⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ [בְּעֵינַי֒] (בעינו) אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת⁠־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

Why have you despised the word of Hashem, to do that which is evil in My sight? Uriah the Hittite you have smitten with the sword, and his wife you have taken to be your wife, and you have slain him with the sword of the children of Ammon.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

מָא דֵין בָּסַרְתָּא עַל פִּתְגָמָא דַייָ לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָמוֹהִי יַת אוּרִיָה חִתָּאָה קְטַלְתָּא בְּחַרְבָּא וְיַת אִתְּתֵיהּ נְסִיבְתָּא לָךְ לְאִתּוּ וְיָתֵיהּ קְטַלְתָּא בְחַרְבָּא דִבְנֵי עַמוֹן.

מדוע בזית את דבר י״י – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וי״י עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר י״י לעשות הרע, שבקש לעשות ולא עשה. א״ר רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה דדוד אומר מדוע בזית את דבר י״י לעשות הרע, משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהן ויעש הרע וכאן כתיב לעשות שבקש לעשות ולא עשה, את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנו, ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דא״ר שמואל בר נחמני כל היוצא למלחמת של דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף וגו׳ מאי ואת ערובתם תקח, תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה.

ואותו הרגת בחרב בני עמון – הרי הוא לך כחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה. אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה דבר רק בדבר אוריה החתי.

שנו רבותינו האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור.

שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון – ואידך הרי הוא לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו וכו׳ (כדלעיל).

מדוע בזית את דבר י״י – אשר כתוב בתורה אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך (ויקרא י״ח:כ׳).

הכית בחרב – כאילו אתה הכיתו כיון שצוית את יואב לשומו במקום הסכנה.

ואותו הרגת בחרב בני עמון – אחר שאמר: הכית בחרב, למה אמר: ואותו הרגת בחרב בני עמון? ר״ל שתי רעות עשית במיתתו, שהרגתו בחרב בני עמון, כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל.

ובדברי רז״ל אף על גב דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני שהכתוב קראו הורג, שנאמר: ואותו הרגת. והטעם לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו כאילו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאילו הוא הרגם, ואף על גב שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין. וכיוצא בו כמו שכתבנו למעלה: כל איש אשר ימרה את פיך יומת (יהושע א׳:י״ח) – יכול אפילו לדבר עבירה, תלמוד לומר: רק. אף על פי כן, אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין, לפיכך העונש על המלך.

את אוריה החתי – זכרו ראשון ואם היה אחרון בזמן, כי הוא ראשון במדרגות הרע, וגם שב לזכור ואותו הרגת בחרב בני עמון כי זה היותר קשה, כי אוריה היה נלחם בעמון מלחמות י״י גם במצות דוד מלכו, והוא היה סבה שיהרג על ידו. וכן זכר לו תחלה עונש ההריגה והוא אמרו ועתה תסור חרב מביתך עד עולם (שמואל ב י״ב:י׳) והטעם זמן מה, וזה על ענין אבשלום שהרג את אמנון ודמה להרוג דוד וגם שלמה הרג אדניה, ואחר זה זכר עונש הנאוף באמרו עקב כי בזיתני וגו׳ (שמואל ב י״ב:י׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והוא אמרו מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעיניו, וביאר הרע שעשה בשלשה פנים, והם היותר עצמיים שבזה הענין, האחד את אוריה החתי הכית בחרב, ר״ל כאלו אתה הכית אותו בידך, והשני את אשתו לקחת לך לאשה, ובזה רמז למה ששכב עמה בראשונה ולמה שלקחה ונשאה לו לאשה אחר כך ומיד אחרי מיתתו, ועוד רמז עון אחר, והוא שהרגת אותו ביד שונאי ישראל, והיה לך להרגו אם היית רוצה בזה ביד איש ישראל ולא בידי האויבים. ובדברי חז״ל (קדושין מ״ג ע״א) ואע״ג דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני, שהכתוב קראו הורג, שנאמר ואותו הרגת. והטעם בזה לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו ולכן היה כאלו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאלו הרגם. ואחרי שביאר הנמשל זכר העונש בשני הדברים, ר״ל על הריגת אוריה ועל ענין בת שבע.

מדוע בזית וגו׳ לעשות הרע בעינו – בעיני קרי כן מצאתי בספרי ספרד המדוקדקים ודין הוא חד מן מ״א מלין דכתיבין וא״ו בסוף תיבותא וקריין י׳ וסימן נמסר בריש האי סיפרא וריש ירמיה, ובמקצת ספרים בעינו כתיב וקרי בעיניו ומסורת פליגא עלייהו.

מדוע בזית – רצה לומר: הלא גמלתיך הטובה, ומדוע בזית את דבר ה׳.

הכית – רצה לומר: צוית לסבב לו המיתה.

בחרב בני עמון – וכפולה חטאתך מאלו הרגתו בחרבך.

מדוע בזית וכו׳, ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב״ו, לא יצטדק בעיני ה׳, מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ״א סבה לחברו ומפרש שאת אוריה הכית בחרב על ידי מה שאת אשתו לקחת לך לאשה – רצה לומר שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ״ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שעל ידי מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ״ש בפי׳ רות) ואם כן על ידי כן נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת על ידי מה שאתו הרגת בחרב בני עמון שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ״ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה.

בזית את דבר ה׳ – המתרה בך שלא לעשות כאלה.

והגם שמדיני בשר ודם תצא נקי, בעיני ה׳ לא תצטדק¹, מַדּוּעַ אם כן לאחר כל הטובה אשר גמלתיך² בָּזִיתָ | אֶת דְּבַר יְהוָה אשר כתוב בתורה³ ״אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך״⁴, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי, (בעינו⁵ כתיב) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב שציווית את יואב לשים אותו במקום הסכנה⁶ וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ⁷ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ⁸ ביד שונאי ישראל⁹ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, וכפולה חטאתך מאילו הרגת אותו בחרבך¹⁰:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. ויקרא י״ח:כ׳.

4. ר״י קרא.

5. ראה כלי יקר על הנלמד מההבדל בין הכתיב וקריא.

6. ואע״ג שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, (כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב) כאן שונה הדבר לפי שהיה מלך, ואין עובר על מצוותו, לכן נחשב כאילו הוא הרגו, רד״ק, אברבנאל.

7. והגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ״ז כיון שזה היה סיבה ללקיחת אשתו, נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזילה, מלבי״ם.

8. וזה נחשב כאילו אתה בעצמך הרגת אותו, מלבי״ם.

9. רד״ק.

10. מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(י) וְעַתָּ֗ה לֹא⁠־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד⁠־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת⁠־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

Now therefore, the sword shall never depart from your house, because you have despised Me and have taken the wife of Uriah the Hittite to be your wife.'

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּכְעַן לָא תִפְסוֹק חַרְבָּא מִן אֱנַשׁ בֵּיתָךְ עַד עַלְמָא חֲלָף דַאֲשַׁטְתַּנִי וּנְסֵבְתָּא יַת אִתַּת אוּרִיָה חִתָּאָה לְמֶהֱוֵי לָךְ לְאִתּוּ.

ועתה לא תסור חרב מביתך – ילד, אמנון, אבשלום, ואדוניה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אם על ענין אוריה אמר ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם, וכן היה שנהרגו בניו וגם בכל זרעו היו הרוגים הרבה על זה העון, ואמנם על ענין בת שבע אמר עקב כי בזיתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה.

לא תסור חרב וגו׳ – ורבים מזרעך ימותו בחרב.

בזתני – להתחלל שם שמים על ידך.

ועתה גזר עליו שני מיני עונשין שחרץ על האיש העשיר,

א. עונש מות שנגד זה אמר לא תסור חרב מביתך שיחול עונש זה בבניו, ובאר שזה עקב כי ביזתני וכו׳ מצד שהיה עם המעשה בזוי דבר ה׳, שלפי ערכו לא היה לו לעשות זאת.

וְעַתָּה על עוון אוריה החתי¹ לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם² ורבים מזרעך ימותו בחרב³, ועל עניין בת שבע⁴ עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי להתחלל שם שמים על ידך⁵, שלפי מעלתך לא היה לך לעשות כן⁶ וַתִּקַּח – לקחת אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: ס

1. אברבנאל.

2. עד עולם ולא לעולם, כלומר עד ימות המשיח, כלי יקר.

3. מצודת דוד.

4. אברבנאל.

5. מצודת דוד.

6. מלבי״ם.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יא) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת⁠־נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ^א וְשָׁכַב֙ עִם⁠־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת׃

Thus says Hashem, 'Behold, I will raise up evil against you out of your own house, and I will take your wives before your eyes and give them to your neighbor, and he shall lie with your wives in the sight of this sun.

א. לְרֵעֶ֑יךָ =ל,ק ובדפוסים, וכן ברויאר ומג"ה בדפוס
• א=לְּרֵעֶ֑יךָ (למ"ד דגושה) וכן במג"ה המקוון

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הָא אֲנָא מְקַיֵים עֲלָךְ בִּישָׁא מִבֵּיתָךְ וְאֶדְבַר יַת נְשָׁךְ לְעֵינָךְ וְאֶתֵּן לְחַבְרָךְ וְיִשְׁכּוֹב עִם נְשָׁךְ לְעֵינֵי שִׁמְשָׁא הָדָא.

^אושכב את נשיך לעיני השמש הזאת – הענקת הכוח והניצחון היא מאת אלוהים, ואילו השכיבה היא מצדו של אבשלום בלבד, בגלל בחירתו הרעה ובחירתם של אלה שלחצו עליו לעשות זאת, וזה דומה לכך ש⁠[אלוהים] חיזק את ירבעם והעניק לו את המלוכה, אך הייתה זו בחירתו שלו שבמקום לעבוד את זה שחיזק אותו [אלוהים] הוא החליט לעבוד אלילים. לאלוהים אין כל קשר לפעולותיו הבחיריות של האדם, האם יציית לאל או ימרוד בו, שכן הבחירה בידו לעשות דבר או להימנע מלעשותו, וכבר דיברתי...

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר״י אבן בלעם בכ״י אוקספורד בודליאנה Heb 44.

ולקחתי את נשיך – מידה כנגד מידה.

לעיניך – כי אפילו תדע לא יהיה בידך למנוע והרי הוא כאילו הוא לעיניך.

לרעיך – כתיב ביו״ד והוא לשון יחיד, והיו״ד למ״ד הפועל.

או פירוש: לאחד מרעיך, כלומר אחד מאוהביך, ואין לאדם אוהב יותר מבנו או למי שירצה להיות כאילו רעך בשוה בדבר המלוכה.

עם נשיך – הם הפלגשים.

לעיני השמש הזאת – בגלוי, כי בגלוי נכנס אבשלום עמהן לאהל.

יש לשאול איך גזר האל על אבשלום שיחטא וישכב עם נשי אביו, ואם לא חטא דוד לא היה חוטא אבשלום, והנה נענש דוד בדבר חטא אבשלום. יש לפרש כי האל לא גזר בפירוש על אבשלום ולא הזכירו בשם ואף על פי שידע האל כי אבשלום יהיה החוטא בעבור תאות נפשו לחטוא, לא שהאל גזר עליו לחטוא, ואם לא חטא דוד היה האל מונע נשי דוד מהמכשול על ידי עבירה, אף על פי שאבשלום סופו לחטוא מפני תאות יצרו לא היה חוטא עם נשי אביו. ועוד כי לא היה חטא גדול בזה כי פלגשי אביו היו ומפותת האב מותרת לבן, אלא לפי שהיו פלגשי מלך אסורות לכל אדם, וכ״ש כי לבנו מכוער הדבר.

ורבינו סעדיה ז״ל כתב כן, כי אלה הדברים אשר ספר נתן לדוד על שני חלקים, אחד מהם מעשה הבורא והוא הגברת אבשלום והשליטו על כל אשר לדוד, ועל זה אמר: הנני מקים עליך רעה, והשני מעשה אבשלום בבחירתו, והוא מה שכתב: ושכב את נשיך, ורצה בהקדמתו להודיע לדוד בחירת אבשלום להראות את לבו בזה.

כה אמר י״י – והטעם על מה שעשה אבשלום לפלגשי דוד, והכל מדה נגד מדה, וכן אמר איוב אם נפתה לבי על אשה (איוב ל״א:ט׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לכן כה אמר ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך וגו׳. הנה התבאר שאמרו ועתה לא תסור חרב הוא דבק למעלה למה שאמר ואתו הרגת בחרב בני עמון, ואמרו עקב אשר בזיתני הוא דבק למטה עם אמרו כה אמר ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך, ר״ל שתדע הענין ולא יהיה בידך כח למונעו, ונתתי לרעך יהיה מי שיהיה ושכב עם נשיך לעיני השמש. והנה נתקיים זה באבשלום ששכב את נשי אביו לעיני כל ישראל, ולא תחשוב שנגזר זה על אבשלום לשיהיה מוכרח לעשותו, אבל נגזר העונש על דוד יהיה מי שיהיה השוכב עם נשיו, והנה אבשלום ביצרו הרע עשה זה ונתקיים בו הדבר. וביאור מה הרצון במה שאמר לעיני השמש.

מקים – מעמיד.

מביתך – אחד מאנשי ביתך יעשה לך הרעה.

לעיניך – על כי ידע מזה ולא היה לאל ידו למחות בדבר, הרי היא כאלו נעשתה לעיניו.

לרעיך – כי אבשלום היה אז מלך כמוהו, ולרעהו יחשב.

לעיני השמש – רצה לומר: בגלוי ובפרסום רב.

(יא-יב) ב. כה ונגד עונש הפעולה, ישלם כמדתו במה שיקים עליו רעה מביתו ויקח את נשיו – שהם עשר פילגשיו, אמנם נגד שהוא עשה בסתר יפרע ממנו בגלוי.

על עוון זה¹, כֹּה | אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים – מעמיד² עָלֶיךָ רָעָה מִתוך אנשי³ בֵּיתֶךָ ואחד מהם⁴ יעשה לך הרעה⁵, וְמידה כנגד מידה⁶ לָקַחְתִּי – אקח אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ ותדע מדבר זה ולא תוכל למנוע אותו⁷, וְנָתַתִּי אותן לְרֵעֶיךָ הוא אבשלום⁸ אשר באותה עת נחשב מלך⁹, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ הם עשר¹⁰ הפילגשים¹¹ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת בגלוי ובפרסום רב¹²:

1. אברבנאל.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק.

5. מצודת דוד.

6. ר״י קרא.

7. אברבנאל. ועל כי ידע מזה ולא היה לאל ידו למחות בדבר, הרי היא כאלו נעשתה לעיניו, רד״ק, מצודת דוד.

8. ולא שנגזר על אבשלום שהמעשה ייעשה על ידו, אלא שנגזר העונש על דוד שיהיה מי שיהיה השוכב עם נשיו, והנה אבשלום ביצרו הרע עשה זה ונתקיים בו הדבר, רד״ק, אברבנאל.

9. מצודת דוד.

10. מלבי״ם.

11. רד״ק.

12. מצודת דוד.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יב) כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶֽעֱשֶׂה֙ אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ׃

For you did it secretly; but I will do this thing before all of Israel, and before the sun.'"

תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

אֲרֵי אַתְּ עֲבַדְתָּא בְסִתְרָא וַאֲנָא אַעְבֵּיד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְקָבֵיל שִׁמְשָׁא.

כי אתה עשית בסתר ואני אעשה לעיני השמש – מכאן סמכו רבותינו כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואמר כי אתה עשית בסתר וגו׳ ואני אעשה הדבר הזה, ר״ל העונש הנזכר נגד כל ישראל. וה״ר סעדיה כתב שהנביא הודיע בדברים האלה שני דברים, האחד מהם הגברת השלום עליו והשליטו בכל אשר לו, כמו שדוד השליט בני עמון על אוריה, והשני מעשה אבשלום שיעשה בבחירתו שישכב את נשיו וזה הודעת העתיד. וכבר ידעת שמפנות תורתינו הוא, שהידיעה האלהית לא תכריח חומר האפשר והבחירה האנושית:

בסתר – וחשבת שלא תגלה רעתך.

ואני אעשה וגו׳ – אשלם הגמול בפרסום רב, ובזה ידעו הכל מעשיך, כי מהגמול ישכילו לדעת העון.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

כי אתה עשית בסתר – ויראת מבני אדם ולא יראת ממני היודע כל, ואני אשלם לך כפעלך ואביישך בפני בני אדם שמהם יראת.

ונגד השמש – באופן שיודע הדבר גם חוץ לארצך.

כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ את מעשה בת שבע בַסָּתֶר וחשבת שלא תתגלה רעתך¹ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה להענישך נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ – בפרסום רב², ובזה ידעו כולם את מעשיך, כי מהגמול ישכילו לדעת העוון³: ס

1. מצודת דוד.

2. מכאן סמכו רבותינו כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, ר״י קרא.

3. מצודת דוד.

תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יג) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל⁠־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל⁠־דָּוִ֗ד גַּם⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת׃

And David said to Nathan, "I have sinned against Hashem.⁠" And Nathan said to David, "The Lord also has put away your sin; you shall not die.

תרגום יונתןילקוט שמעונימיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר דָוִד לְנָתָן חָבִית קֳדָם יְיָ וַאֲמַר נָתָן לְדָוִד אַף יְיָ אַעְבֵּר חוֹבָךְ לָא תְמוּת.

גם י״י העביר חטאתך לא תמות – א״ר יוחנן שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם והרחיב לו הקב״ה בהם, ואלו הן על בית המקדש, וכן הוא אומר אם אתן שנת לעיני וגו׳ עד אמצא מקום, והרחיב לו הקב״ה ומצא את המקום שנאמר ויאמר דוד זה בית אלהים. ואחת על אשת אוריה החתי שהיו ישראל מליזין עליו איפשר דוד ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה אין ישועתה לו באלהים סלה, והרחיב לו ואמר לו גם י״י העביר חטאתך לא תמות. שלישית שהיו ישראל אומרים מה דוד סבר שהמלכות נשתלה מן בנה של בת שבע, והרחיב לו הקב״ה ואמר הנה בן נולד לך ושלמה יהיה שמו. א״ר יהודה כל הבנים אינם נולדים הם ומהו הנה בן נולד לך לרפאתך מן העייא^א שלך על ידי נתן הנביא שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה.

א. כן בכ״י פרמא 2401. בדפוסים: ״העויא״.

גם י״י העביר חטאתך לא תמות – מאחר שהודית, משפט מחול לך במקצת. אתה אמרת כי בן מות האיש העושה כזאת (שמואל ב י״ב:ה׳), ואתה לאחר שהודית, גם י״י העביר חטאתך ולא תמות.

גם י״י העביר – גם לרבות על וידויו, כלומר כמו שאתה מתודה כן הוא גם כן קבל תשובתך והתודותיך.

לא תמות – ואף על פי שאתה חייב מיתה האל קבל התודותיך ותשובותיך ולא תמות אתה, כלומר לא תמות מות רשעים שתרד נפשך בגיהנם כמשפט החוטאין, אבל תענש בעולם הזה בעון הזה, כי עונש הבעילה – ושכב עם נשיך (שמואל ב י״ב:י״א), ובכלל זה המרד שמרד בו אבשלום כי לא יוכל שישכב עם נשיו אם לא מרד בו בתחלה, ועונש ההריגה – לא תסור חרב מביתך עד עולם (שמואל ב י״ב:י׳), ועוד: זה הבן הילוד לך שנולד בעון מות ימות (שמואל ב י״ב:י״ד).

וספר הכתוב שדוד בשמעו דברי נתן הודה בחטאו ואמר חטאתי לה׳, ויורה שלא היה החטא כי אם לה׳, והוא קשה שגם כן חטא לאוריה אשר המיתו, ואתה תראה שגם כן אמר זה בספר תהלים (תהלים נ״א ה׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ועל זה העון אמרו, כמ״ש בראש המזמור בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. ומה שאחשוב אני בזה הוא שחטא דוד היה בסתר, אם שכיבתו עם בת שבע בראשונה, ואם הריגת אוריה החתי שהיתה במצותו ולא היה אדם יודע מזה דבר, ולזה אמר למעלה וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה׳, שהיה רע בעיניו ית׳ ולא בעיני ישראל שלא ידעו מהדבר כלל, ואמר נתן הנביא כי אתה עשית בסתר להיות הדבר נסתר ונעלם מעיני כל אדם, ומפני זה אמר דוד חטאתי לה׳, ר״ל הנה אוריה כבר מת ואין לבקש ממנו מחילה ובת שבע היתה נשואה עמו וחפצה בדבר, ואם כן היה זה הפשע והחטא מיוחד לאלוה ית׳, ואליו היה ראוי להודות ולבקש ממנו הסליחה והכפרה, כי כאשר יחטא האדם לחבירו לא יכפר הש״י כי אם כאשר בעל הריב יסלח ויכפר על חטאתו, ובהיותו מת הנה האל ית׳ הוא יכפר בעד חטאתו, ולזה אמר חטאתי ליי׳, כלומר לו לבדו יוחס החטא, יען אוריה כבר מת ובת שבע נשואה עמי ואין אדם שידע מזה דבר, לכן היה החטא מיוחס אליו לבדו, וז״ש במזמור תשובתו (תהלים נ״א ה׳), לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, שלא היה כבר בעל ריבו כי אם הקב״ה, והיה החטא מיוחס אליו, לפי שאין איש בארץ לבקש ממנו מחילה, וזהו (שם) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ר״ל אם תכפר בעד חטאתי תצדק ותזכה בו ואין מונע אליו, אחרי שכבר מת אוריה ובת שבע אין בלבה על זה עלבון ובידך הכפרה ועמך הסליחה. ועם היות שאחז״ל (יומא פ״ז ע״א) שמי שחטא לחבירו והוא מת ילך אצל קברו ויבקש ממנו מחילה בפני חברים, לא היה זה ראוי לדוד מפני כבוד המלכות, לפי שהיה חטאו נעלם ונסתר והיה חלול השם לפרסמו ברבים. ואמנם בתשובת נתן שאמר גם ה׳ העביר את חטאתך לא תמות, אחשוב שכאשר אמר דוד חטאתי לה׳, כלומר שהחטא ייוחס לש״י ובידו הכפרה והסליחה, אמר נתן אמת הוא שבידו הכל, ולהיות הרחמים והסליחות בידו העביר את חטאתך שלא תמות, ואמר זה לפי שדוד כאשר שמע המשל מפי הנביא אמר חי ה׳ בן מות האיש הזה, ולכן אמר נתן משפטיך אתה חרצת והודית שהיית חייב מיתה, והאל ית׳ כאשר גזר עליך גזרה העביר את חטאתך שלא תמות, כי לא גזר עליך שתמות כי אם על בניך ועל נשיך, ועשה זה לפי שהכל מאתו ובידו ורחם עליך קודם הגזירה. הנה אם כן אמרו גם ה׳ העביר את חטאתך אין ראוי שיפורש אחרי הוידוי, כי אם קודם זה בשעת הגזירה שלא נגזר עליו מיתה לפי שרחם עליו, והנה ודוי דוד ותשובתו לא הסיר העונשים אשר נגזרו עליו, אבל נתכפרו עונותיו וניצל מידי אבשלום וחזר למלכותו בזכות תשובתו:

העביר – הסיר ומחל.

חטאתי לה׳ – כאומר הנה על הריגת אוריה, עונשי אמורה שלא תסור חרב מביתי, אבל עון בת שבע, הלא לה׳ חטאתי בזה, והוא רחום יכפר עון.

גם ה׳ – רצה לומר: לא תחשוב שגמול העונש האמור, שזה הוא לעון הריגת אוריה, לא כן הוא, כי גמול הראוי הוא להיות נפש תחת נפש, אבל רק על מקצת העון שלם ישלם, וגם העביר מחטאתך וכפר מקצתה להיות לך נפשך לשלל ולא תמות.

ויאמר נתן אל דוד – זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ״ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו.

חטאתי לה׳ – מעשה זה יורנו כמה פשטו דרכי המוסר בין בני ישראל, שדוד נתפתה רגע אחר יצרו (ולמדונו חז״ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, בהיות לאל ידו למלאת תאותו) ואין לך מלך לפניו ולאחריו בגויי הארץ שאם בא מעשה כזה לידו היה מתבייש בעבורו לעיני עבדיו כמו שידע דוד שהיה לו להתבייש, ומי יודע עד היכן היו מגיעים הדברים ואם בעבור ניאופו לא נקרעה המלוכה מידו, ולכסות קלונו נתפתה שנית אחר יצרו והוסיף על חטאתו פשע, רק תכף ומיד שבא הנביא אליו ובמשל העשיר והרש ערך גודל חטאתו אל מול פניו, נתחרט דוד חרטה גדולה, ולא קצף על מוכיחו, רק השפיל רוחו והתודה חטאתו.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה ולא טען דוד שעשה הכל בהיתר כפי שבאמת חשב שעשה¹, ס וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד כמו שאתה מתוודה² גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר – הסיר ומחל³ חַטָּאתְךָ, ואף על פי שאתה חייב מיתה, ה׳ קיבל את התוודותך ותשובותיך⁴ וְלֹא תָמוּת מות רשעים, שלא תרד נפשך בגיהנם כמשפט החוטאים, אבל בעולם הזה תיענש בעבור העוון הזה⁵:

1. וזה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש, ואילו דוד הודה תיכף, ולכן הודיעו הנביא שהשם קיבל תשובתו, מלבי״ם.

2. רד״ק.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק.

5. שעל עונש הבעילה, קיבל ״ושכב עם נשיך״ כאשר מרד בו אבשלום, וכעונש על הריגת אוריה קיבל ״לא תסור חרב מביתך עד עולם״ ועוד שהבן שנולד לו מת, רד״ק.

תרגום יונתןילקוט שמעונימיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יד) אֶ֗פֶס כִּֽי⁠־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת⁠־אֹיְבֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת׃

However, because by this deed you have greatly blasphemed the enemies of Hashem, also the child that is born to you shall surely die.⁠"

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

בְּרַם אֲרֵי מִפְתַּח פְּתַחְתָּא פּוּמָא דְסַנְאֵי עַמָא דַייָ בְּפִתְגָמָא הָדֵין אַף בְּרָא דְאִתְיְלִיד לָךְ מֵמַת יְמוּת.

^אנאץ נאצת את איבי ה׳ – וכך אמר ר׳ יהודה: המשמעות של ׳נאץ נאצת׳ היא הסירוב לציית, והוא הוסיף את המילה ׳אויבי׳ מתוך כבוד לאלוהים ומתוך נימוס כלפי דוד, בניגוד לצורה בה דיבר משה על קורח ועדתו, מבלי הבעת כבוד כלפיהם, כוונתי לדבריו ׳כי נאצו האנשים האלה את ה׳ ׳ (במדבר טז, ל). ׳נִאץ׳ היה צריך להופיע עם פתח ב-נ׳, כמו בדברי הכתוב ״אם מָאן ימאן״ (שמות כב, טז), אך לעתים זה מופיע בצורה של ׳גָּנוֹן והציל פסוח והמליט׳ (ישעיהו לא, ה).

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.

כי נאץ נאצת את אויבי – כנוי הוא זה, דרך כבוד למעלה.

ויונתן תרגם: ארי מיפתח פתחתא פומא דסנאי עמא די״י.

Because you have angered the enemies of Adonoy. This is a euphimism a way [to be] respectable to on High.⁠¹ Yonatan translated, Because you have opened up you have opened the mouth of [those] who hate the people of God.

1. Using “enemies of God” to stand in for God in order for the word “angered” not to have to be applied to Him in a direct way.

אפס כי נאץ נאצת – כינוי הוא כלומר כי שמחת את אויבי י״י הם האומות שיאמרו מעתה אין ישועתה לו באלהים סלה (תהלים ג׳:ג׳), אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל לחרב יש לו תשובה עולמית, אתמהא.

אפס כי נאץ נאצת את אויבי י״י בדבר הזה – למקרא ראוי לומר אפס כי שמח שמחת את אויבי י״י בדבר הזה, והקפיד הכתוב בכך שלא רצה לומר עליהם שמחה, וכינה הכתוב ואמר נאץ נאצת.

אבל פתרון אפס – בשביל ששמח שמחת את האומות שהם שונאי י״י בדבר הזה שיהא להם מהיום פתחון פה לומר ראיתם משיח שבחר בו אלוהי של אומה זו ששבה את הכבשה והפיל את הרועה בחרב, לפיכך הקב״ה נפרע ממך במקצת שגם הבן הילוד לך מות ימות – והכבשה תשלם ארבעתים שלא תתן פתחון פה לומר משוא פנים יש בדבר. וראיה לדברי מתרגומו של יונתן שתרגם: ברם ארי מפתח פתחתא פומא דסנאי עמיה די״י.

נאץ – מקור בחירק. וכמוהו: אחר חלץ את האבנים (ויקרא י״ד:מ״ג).

את אויבי י״י – ר״ל מכנה את י״י.

ויונתן פירשו כמשמעו: ארי מפתח פתחתא פומא דסנאי עמא י״י, כלומר שנתת פתחון פה לשונאי ישראל שנעשה בישראל דבר רע כזה.

אפס כי נאץ נאצת – הנכון אצלי יותר שזה נתינת טעם וסבה אל מה שקדם לא תמות, כלומר בזכות שכל ימיו נאץ את אויבי י״י, אם מישראל ואם מזולתם, וזה כטעם אמרו הלא משנאיך י״י אשנא וגו׳ (תהלים קל״ט:כ״א) וכבר העיר המורה (מורה נבוכים א׳:ל״ו), מי יקרא אויב י״י, וארז״ל השלמים איוב באויב נתחלף לו (בבלי ב״ב כ״ב.) ואלו סודות עצומים וימצאו בגביע.

בדבר הזה – דבק עם הרחוק, ר״ל עם ולא תמות, כלומר לא תמות בעון זה, ואמרו גם הבן הילוד וגו׳ מוסב על הענשים.

ואמרו אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה׳ בדבר הזה, תרגם יונתן ארי מפתח מפתחת פומא דסנאי עמא דה׳, כלומר נתת פתחון פה לשונאי ישראל שיאמרו שנעשה בישראל כדבר הרע הזה. ורד״ק פירשו שהוא כנוי לכבוד. כאלו אמר כאן נאצת את ה׳ בדבר הזה. ויותר נכון אצלי שנאמר שראוי לאדם שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, ודבר רע ומר הוא מאד שהאדם יחטא בדבר מרבה להוכיח עליו על אחרים, ולכן אמר נתן אל דוד ה׳ העביר את חטאתך שלא תמות, אפס, רוצה לומר עם היות שנאץ נאצת והיית בימים הראשונים מוכיח בשער ומחרף ומגדף ומנאץ את אויבי ה׳ לפי שיקחו נשי רעיהם, והם האנשים הפושעים העושים כדומה לדבר הזה אשר אתה עשית, (אולי רמז על שאול שהרג נוב עיר הכהנים והיה דוד דורש על זה ומגיד עליו הגדות של דופי ומגדיל אותו עון) ולכן אמר לו הנביא אם אתה היית מנאץ ומחרף אחרים וקורא אותם אויבי ה׳ לפי שיקחו נשי רעיהם וישכבו אותם, או להיותם שופכי דמים, היה ראוי שימיתך האל יתברך על היותך נכשל בדבר ההוא עצמו אשר נאצת את אחרים עליו, ועם כל זה רחם עליך והעביר את חטאתך שלא תמות.

ואמר נתן שגם כן נגזר בכלל העונשים שהבן הנולד לדוד מבת שבע ימות, והיתה הסבה בזה לפי שנעשה בעון ונתעברה אמו ממנו בימי אוריה ובחטא יחמתהו אמו, ולכן לא היה ראוי שיחיה:

ואמנם למה לא צוה נתן הנביא את דוד שיעזוב בת שבע אחרי היותה אסורה לו, בהיות שזנתה מתחת בעלה בחייו והיתה מפני זה אסורה לבועל, הנה חז״ל והמפרשים הסכימו שהיתה הסבה בו לפי שאחרי מות אוריה החתי נתברר שלא חטא דוד למפרע בענין אשת איש, כיון שההולך למלחמת בית דוד קבלו חז״ל (שבת נ״ו ע״א) שהיה כותב גט לאשתו, ולכן מיד שמת אוריה במלחמה נשארה אשתו מגורשת ממנו למפרע משעה שנפרד ממנה, ולזה היה כל מה שעשה דוד עמה בעילת אישות ולא בעילת זנות, כי לא היתה אשת אוריה כבר כשבא דוד עליה, ולזה לא היה מהגנות שיאהב האל ית׳ את הילד שלמה אשר ילדה בת שבע לדוד וירצה שיהיה המלכות ממנו. ולי אני עוד בזה שתי סבות אחרות. האחד לפי שהיה זה הענין בסתר, וכמו שהוכחתי, עד שמפני זה מהר דוד לקחת את בת שבע אחרי מות אוריה מפני היותה כבר הרה, ואם היה מתאחר מללוקחה יתפרסם הענין אח״כ כשתלד קודם תשעה חדשים אחרי לקוחיה, ולכן רצה ית׳ שיהיה הדבר סתום וחתום ואיש אל ידע בכל אלה לכבוד המלכות ולכבוד תורת הש״י, ואם היה מצוה הקב״ה שתהיה בת שבע אסורה לדוד תגלה רעתו ויהיה הדבר גלוי לכל עמים וכדי בזיון וקצף, לכן העלים עליו הקב״ה מלהעניש בפרסום את דוד די מריו על דבר אוריה ועל ענין בת שבע, ורצה שלא ידע אותו בלתו, אבל יחשבו הרואים שאוריה מת במלחמה כדרך כל הארץ ושדוד נשא אשתו בהיותה אלמנה בדרך הגון וראוי, הלא תראה שאבשלום לא ידע דבר מזה, ולכן לא הוציא ממנו דבה על אביו, ושמעי בן גרא בקללו את דוד לא זכר מזה כלל, להיות הדבר בלתי נודע אצלם, עם היות שחז״ל (שבת דף ק״ה ע״א) רמזוהו בדבריו אבל הוא על צד הדרש, ואדוני׳ בן חגית בהתנשאו למלוך לא אמר שהיה שלמה בן זנונים ושאינו ראוי למלוך, לפי שלא ידע מזה דבר. הנה אם כן הערים הקב״ה להסתיר הדבר, ולכן לא צוה שיעזוב דוד את בת שבע, אבל הענישו עליו כראוי באופן נסתר הסבה מבני אדם בימים ההם, ואחרי קבלת ענשו לא נשאר עליו חטא משפט מות, ועל זה אמר דוד מזמור (תהלים ל״ב א׳) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ואמר שם אתה סתר לי וגו׳, אמנם אחרי כן צוה האל ית׳ לנביא שיכתוב בספר את חטאו כדי שילמדו בעלי חטאות לשוב אל ה׳ בכל לבם ובכל נפשם כאשר עשה דוד, ויבטחו בו ית׳ שיכפר בעד חטאתם כאשר כפר לדוד, וכמ״ש (שם נ״א ט״ו) אלמדה פושעים דרכיך וגו׳. והסבה השנית היא שהאל ית׳ ראה בחכמתו העליונה שהיתה עתידה בת שבע שיצא ממנה מושל בישראל ומלך עליון על כל הארץ ושיחכם מכל בני קדם, ולכן אותה הוכיח לדוד להוליד ממנה איש יורש את כסאו, ואין עלינו להפליא איכה ואיככה ולמה לא יבחר בשאר נשי דוד, כמו שלא ידענו למה לא בחר ה׳ בכל בני ישי ובחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, כי ממנו כל דבר והוא ידע מי האיש הירא ומזגו וטבעו ותכונתו ראוי למלוך, ומי האשה היותר מוכנת בטבעה מזגה ותכונתה להוליד בן חכם ישמח אב עליון למלכי ארץ, הראית מה שאמרו חז״ל במס׳ סנהדרין פרק חלק (דף ק״ז ע״א) ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה. ויורה שהיה דעתם שעתיד היה אוריה לנפול במלחמה או למות מיתה טבעית או כרתיית ותנשא בת שבע לדוד להוליד ממנה משיח אלהי יעקב, ושדוד חטא במה שעשה ביצרו הרע והקדים לעשות בחטא מה שהיה עתיד הקב״ה לתת לו בהיתר, וזהו אמרם אכלה פגה. הנה בעבור זה ראתה החכמה העליונה להעניש דוד על מה שעשה ולהקים אמרתו לתת לו בת שבע לאשה להוליד ממנה שלמה בחיר ה׳, ומפני זה זכר הכתוב שמת הילד הראשון אשר ילדה בת שבע, לפי שבא קודם זמנו והיה כדמות נובלת, ושבא דוד אל אשתו כי קראה אשתו אחרי זה כדי להודיע שלא נמנעה ממנו, ולכן שכב עמה ויולד את שלמה, ושלמה אשר ילדה בזמן הראוי מיד כשנולד אמר הכתוב והשם אהבו, והנה לא עשה עדין מעשה שיהיה ראוי להיותו נאהב ממנו יתברך, כי אם להיותו נגזר בחכמתו העליונה שיהיה מולך על כל ישראל ויחכם מכל האדם ויהיה יועץ וחכם חרשים ונבון לחש. הנה התבארו הפסוקים והותרו עם מה שאמרתי השאלות כלם:

אפס – הוא כענין רק, כמו: אפס קצהו (במדבר כ״ג:י״ג).

נאץ נאצת – ענין כעס ובזיון, כמו: ויעשו נאצות גדולות (נחמיה ט׳:י״ח).

אפס וגו׳ – רצה לומר: אבל בדבר הזה דבת שבע, חללת את השם, וגרמת שאויבי ה׳ הרשעים ינאצו נאצות גדולות בלמדם ממך, ולזה תקבל עליו גמול משלם, וכן הבן הילוד ימות, כי ראוי הוא לגמול המעשה.

אפס כי נאץ נאצת הוא פועל יוצא מצד שסבב שעל ידי זה ינאצו אויבי ה׳ ויכעיסוהו ויש חילול ה׳ בדבר,

לכן גם הבן ימות – ומהרי״א פי׳ שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה׳ ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, כענין הנה יסרת רבים וכו׳ לכן יוסיף לו עוד עונש, וע״ד הדרש יבואר על פי מ״ש חכמינו זכרונם לברכה לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, רצה לומר לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא בא״א ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה׳ להורות תשובה, וזה שכתוב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועל זה אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה׳ מצד מדת הרחמים העביר חטאתו, והוא כפי׳ מהרע״פ מל׳ ויעבירו קול במחנה רצה לומר שפרסם חטאתו, כי על ידי זה נאץ נאצת את אויבי ה׳ הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי״ת מקבל שבים.

אפס כי נאץ נאצת – ג׳ נרדפים הם – אפס רק ואך, ואם נחפוץ למצא ההפרש שביניהם צריכים אנו לחקור אחר מקור שרשם; אפס מלשון כי אפס כסף (ויגש) יהיו כאין וכאפס (ישעיהו מ״א:י״ב) מכרית לגמרי הדבר האמור למעלה כמו אפס כי עז העם (פרשת שלח) מדה טובה אחת שבארץ תכרת והיתה כאלו לא היתה מפני כמה וכמה מדות רעות שבה, ונכון מה שאמרו שכל לשון הרע של מרגלים בדבריהם הראשונים (לפי שאח״כ הוסיפו דברים והוציאו דבה רעה על הארץ באמרם אוכלת יושביה היא) הוא לשון אפס שבחרו, אפס כי עז העם, שאם היו אומרים רק או אך לא היה לשון הרע כ״כ, והיה להם להזכיר ערות הארץ בלי תיבה מחלשת הטוב שדברו עליה, וזה פריה ועז העם היושב בארץ וגו׳; רַק מלשון והבור רֵק אין בו מים, מורה שדבר זה שנאמר עתה עושה הדברים שלפניו רקים ונעורים מחזקתם כלו׳ מכריע אותם בשוה, כמו רק אדמת הכהנים לא קנה (ויגש) מה שלא קנה יוסף לפרעה כלו׳ אדמת הכהנים היה שוה לאדמת המון העם שקנה; ואך מלשון הכה, מכה הדבר ומחלישו מבלי הכריעו וכ״ש הכריתו, כמו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (נח) כלו׳ איסור קל כזה שלא לאכול הדם הוא דבר מועט לערך היתר בשר הבהמות שלא הותר לכם עד היום הזה; גם כאן תיבת אפס על מקומה תבוא, תשובתך מקובלת ורצויה, רק קטנה היא לערך חטאך וצריך אתה לעונש; והאל הטוב גם בהוכיחו וביסרו בני אדם מיטיב עמהם ומראה לעיניהם מה שטוב להם כאלו רע, ומחשבותיו נשגבו ממחשבות מבני אדם ובודאי הגמור שטוב היה לבן בת שבע שימות משיחיה שאל״כ היה האל מניחהו בחיים וגם לא היה נתפס בעון אביו (עיין במשתדל על פסוק פוקד עון אבות על בנים, פרשת יתרו) וגם לדוד שימות עֵד חטאתו, מ״מ כיון שצר לו הרבה על מיתתו נתכפר בה עונו אף כי שכר היתה לו ולא עונש.

הילוד – לא ידעתי מדוע כאן ובפרשת שמות נקדו המלה כן ועשאוה מלה זרה בדגש ולא נקדוה הַיָלוד בשורק, ואף אם תמצא לומר שם שענינה העתיד להולד והוא בינוני עתיד, כאן אי אפשר לומר כן, ומה כח הדגש?

אֶפֶס – אבל¹ כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ – הכעסת וביזית² אֶת אֹיְבֵי יְהוָה³ בַּדָּבָר הַזֶּה של בת שבע, שבזה חיללת את השם וגרמת שאויבי ה׳ הרשעים ינאצו נאצות גדולות בלמדם ממך⁴, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מבת שבע מוֹת יָמוּת לפי שנעשה בעוון שנתעברה אמו מדוד בימי אוריה, ולכן לא היה ראוי שיחיה⁵:

1. תרגום יונתן.

2. מצודת ציון.

3. כנוי הוא זה, דרך כבוד למעלה, רש״י, רד״ק.

4. תרגום יונתן, ר״י קרא, מצודת דוד, מלבי״ם.

5. אברבנאל, מצודת דוד. ומהרי״א פי׳ שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה׳ ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, לכן יוסיף לו עוד עונש. ועל דרך הדרש יבואר על פי מה שאמרו חז״ל (עבודה זרה ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, רצה לומר לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא באשת איש ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה׳ להורות תשובה, וזה שכתוב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועל זה אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה׳ מצד מידת הרחמים העביר חטאתו, ופרסם חטאתו כי על ידי זה ״נאץ נאצת את אויבי ה׳⁠ ⁠⁠״ הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי״ת מקבל שבים, מלבי״ם.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(טו) וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל⁠־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֶת⁠־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֧ה אֵשֶׁת⁠־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּאָנַֽשׁ׃

And Nathan departed to his house. And Hashem struck the child that Uriah's wife bore to David, and it was very sick.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲזַל נָתָן לְבֵיתֵיהּ וּתְבַר יְיָ יַת רַבְיָא דִילִידַת אִתַּת אוּרִיָה לְדָוִד וְאִטְעַן.

ויאנש – לשון חולי.

[He became sick.] [This word] denotes sickness.

ויאנש – שהוחלה חולי חזק כמו וכאב אנוש (ישעיהו י״ז:י״א).

ויאנש – פתרונו ויחזק חליו, וכמו וכאב אנוש (ישעיהו י״ז:י״א) – פתרונו וכאב חזק.

וילך נתן אל ביתו – להודיע שנפרד ממנו תכף שאמר לו הנבואה ולא חלק לו כבוד להאריך ולשבת עמו כדי להראות כי כעס היה עליו. או פירושו: תכף שהלך נתן אל ביתו, ויגף י״י את הילד.

ויאנש – חלה חולי כבד כמו: אנושה מכתך. ¹

ותרגם יונתן ואטען.

1. השוו ללשון הפסוק במיכה א׳:ט׳.

ויאנש – לשון חולי, כמו מה אנושה מכתך.⁠^א

א. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218, אבל אין פסוק כזה. בכ״י לוצקי 1010: ״כמו אנושה מכתו״. בירמיהו ט״ו:י״ח: ״ומכתי אנושה״, ובמיכה א׳:ט׳ ״כי אנושה מכותיה״.

ויאנש – רוצה לומר: שבא לו חולי אנוש וביום השביעי מת.

וילך נתן אל ביתו וגו׳. זכר הכתוב איך התחילה להתקיים הגזירה האלהית, וראשונה בילד אשר ילדה בת שבע לדוד שחלה מיד כשהלך נתן אל ביתו ויאנש, כלומר שבאו לו כאבים, מלשון (מיכה א׳ ט׳) אנושה מכותיה.

ויגוף – היא מכת החולי.

ויאנש – ענין כבדות החולי, כמו: אנושה מכותיה (מיכה א׳:ט׳).

אשר ילדה מצד שילדה אשת אוריה, שהיתה נראה בעיני ה׳ כאילו היתה אשתו כנ״ל.

ויאנש – ויחלש, כחו היה הולך ומתמעט.

וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ להודיע שנפרד ממנו תכף לאחר שאמר לו הנבואה ולא חלק לו כבוד להאריך ולשבת עמו כדי להראות כי כעס היה עליו¹, ומיד לאחר מכן² וַיִּגֹּף – היכה³ יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה בת שבע, שהיתה נראית בעיני ה׳⁴ אֵשֶׁת אוּרִיָּה שנלקחה לְדָוִד, וחלה הילד עד שנהיה חולה⁵ וַיֵּאָנַשׁ – אנוש⁶:

1. רד״ק.

2. רד״ק, אברבנאל.

3. מצודת ציון.

4. מלבי״ם וכן ראה מלבי״ם פס׳ ט׳ לעיל.

5. רש״י.

6. רד״ק, ר״י קרא.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(טז) וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת⁠־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צׇם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃

David therefore beseeched God for the child; and David fasted, and went in, and lay all night upon the earth.

תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּבְעָא דָוִד רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ עַל רַבְיָא וְצָם דָוִד צוֹמָא וְעַל וּבָת וּשְׁכִיב עַל אַרְעָא.

ובא ולן ושכב ארצה – ובא הבית, ולן בלילה שוכב לארץ.

And came to repose and lied on the ground. And came [back] to the house and reposed at night lying on the ground.

ויבקש דוד את האלהים – שהתפלל בעד הנער. אעפ״י שהנביא אמר לו מות ימות התפלל בעדו, כמו שאמר הוא: מי יודע וחנני י״י וחי הילד (שמואל ב י״ב:כ״ב). אע״פ שהיה עונש עונו, הרי עונשו עונש גדול באמרו לו: ושכב עם נשיך (שמואל ב י״ב:י״א), ולא תסור חרב מביתך (שמואל ב י״ב:י׳), והתפלל לאל שיעביר ממנו עונש הילד.

ובא ולן – ובא מבית י״י שהיה שם כל היום צם ומתפלל, כשבא לביתו לן בלא אכילה ושכב ארצה.

ויבקש דוד – כל ערום יעשה בדעת (משלי י״ג:ט״ז) ועשה רעה לעצמו.

המ״ד הוא להודיע שאע״פ שגזר הש״י להביא רע מה שאין ראוי לאדם מלהמנע להתפלל לו להעביר הרעה היא כי חנון י״י ונחם על הרעה ולזה תמצא שאע״פ שייעד הש״י לדוד על יד נביאו כי מות ימות הילד ההוא הנה לא נמנע דוד מלהתפלל עליו ומלצום צום והיה שוכב ארצה לרוב ההכנע לפני השם ית׳ אולי יחננו י״י ויחי הילד ומזה המקום למדנו שמה שאמרה התורה וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו׳ הנה הרצון בו עם התפלה והתענית כמו שבארנו בביאורנו לדברי התורה.

ושבקש דוד מאת האלהים בעד הנער בצום ובבכי ומספד ובא ולן, רוצה לומר שהיה בבית השם כל היום ובערב בבואו משם היה לן על הארץ בלא אכילה.

ובא ולן – בא מבית האלהים מאשר התפלל בה, ולן כל הלילה מושכב בארץ.

ויבקש הגם שנגזרה גזירה מועלת תפלה. והתפלל בעד הנער, ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו על ידי עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון,

ובא לביתו ולן בתענית ושכב ארצה לענות נפשו.

ובא – כבר חויתי דעתי סוף שמואל א על פסוק ויצומו שבעת ימים {שמואל א ל״א:י״ג} שאין ראשית הוראת צום מנוע עצמו ממאכל ומשקה רק התאסף לבכות ולהתחנן, וזה הוראת ויצם דוד צום גם כאן, היה יושב כל היום לפני ארון האלהים בוכה ומבקש רחמים ובודאי לא היה אוכל ושותה מפני אנחתו, וגם כשהיה בא לביתו היה לן ושוכב ארצה כלו׳ כל הלילה היה מוטל על הקרקע ולא היה עולה על מטתו.

ואע״פ שהנביא הודיעו כי בנו ימות¹ וַיְבַקֵּשׁ – התפלל כל היום² דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בבית ה׳³ בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וחשב בצום ובתפילה למרק עוונו⁴, וּבָא מבית ה׳⁵ לביתו⁶ וְלָן בלילה ההוא ללא אכילה⁷, וְהיה לן שָׁכַב – כשהוא שוכב אָרְצָה – על הארץ⁸, לענות נפשו⁹:

1. רד״ק, מלבי״ם.

2. רד״ק.

3. רד״ק.

4. מלבי״ם.

5. רד״ק, מצודת דוד.

6. רש״י.

7. רד״ק, אברבנאל.

8. רש״י.

9. מלבי״ם.

תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יז) וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן⁠־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹא⁠־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם׃

And the elders of his house rose and stood beside him, to raise him up from the earth; but he would not, and he did not eat bread with them.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דאברבנאלמצודת ציוןהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְקָמוּ סָבֵי בֵיתֵיהּ עֲלוֹהִי לַאֲקָמוּתֵיהּ מִן אַרְעָא וְלָא אֲבָא וְלָא אֲכָל עִמְהוֹן לַחְמָא.

ולא ברה – לשון אכילה, כמו: ואברה מידה (שמואל ב י״ג:ו׳).

And he did not eat. [A word] denoting eating like [we find], "I will eat from her hand.⁠"¹

1. Later, 13:6.

ולא ברה אתם לחם – ולא אכל אפילו אכילה מועטת כי הבריה אכילה מועטת, כמו: ואברה מידה (שמואל ב י״ג:ו׳).

ולא ברא^א אתם^ב לחם – כמו ואברה מידה, ונתחלף הה״א באל״ף.

א. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218, לוצקי 1010, וכן בנוסח המקרא שלנו.

ב. כן בכ״י לונדון 24896, וכן בנוסח שלנו. בכ״י לייפציג 41, פריס 217, פריס 218: ״אותם״.

ועם היות שקמו זקני ביתו להאכילו ולהקימו מהארץ לא אבה ולא אכל לחם.

ברה – היא אכילה מועטת, כמו: להברות את דוד (שמואל ב ג׳:ל״ה).

זקני ביתו – הזקנים שבעבדיו האוהבים אותו ולבם גס בו.

ברה – אכל אפילו אכילת עראי כמו שאכלו גם הם לחמם באנחה, וכן למעלה להברות את דוד (ג׳:ל״ה).

וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה – רצה לקום וְגם לֹא בָרָא – אכל¹ אִתָּם לָחֶם ואפילו לא אכילה מועטת²:

1. רש״י.

2. רד״ק, מצודת ציון.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דאברבנאלמצודת ציוןהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יח) וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מׇת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ׀ כִּי⁠־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִֽהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹא⁠־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה׃

And it came to pass on the seventh day that the child died. And the servants of David feared to tell him that the child was dead; for they said, "Behold, while the child was yet alive, we spoke to him and he did not listen to our voice; how then shall we tell him that the child is dead? He might harm himself!⁠"

מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

קל וחומר – בראשית מ״ד:ח׳, שמות ו׳:י״ב, במדבר י״ב:י״ד, דברים ל״א:כ״ז, שופטים י״ד:ט״ז, שמואל א י״ד:ל׳, שמואל א כ״ג:ג׳, שמואל ב ד׳:י״א, שמואל ב ט״ז:י״א, מלכים א ח׳:כ״ז, מלכים ב י׳:ד׳, ירמיהו י״ב:ה׳, יונה ד׳:י׳-י״א

וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וּמִית רַבְיָא וּדְחִילוּ עַבְדֵי דָוִד לְחַוָאָה לֵיהּ אֲרֵי מִית רַבְיָא אֲרֵי אֲמַרוּ כַּד הֲוָה רַבְיָא קַיָם מַלֵילְנָא עִמֵיהּ וְלָא קַבֵּיל מִנָנָא וְאֵיכְדֵין נֵימַר לֵיהּ מִית רַבְיָא וְיַעְבֵּד בִּישָׁא.

ועשה רעה – יעשה רעה בגופו.

ושמת הנער ביום השביעי והיו אנשיו יראים מהגיד לו פן יעשה רעה, רוצה לומר בגופו שיתגודד וימית עצמו.

ויראו עבדי דוד – ביו״ד אחד לבד ובמאריך להורות על חסרון יו״ד פ״א הפועל ועיין מ״ש לעיל בסימן י׳.

ביום השביעי – לימי החולי, או לימי לידתו.

כי מת – אשר מת.

ולא שמע – בעבור גודל התוגה.

ועשה רעה – רוצה לומר: יחבל בעצמו.

ביום השביעי למהרי״א היה שביעי ללידה ולכן לא נהג אבילות.

רעה – לעצמו או לאחרים.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ללידת הילד¹ וַיָּמָת הַיָּלֶד, וַיִּרְאוּ – ופחדו עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ | כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו להקימו מן הארץ וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ בעבור גודל צערו² וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו כעת מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה – ויעשה רָעָה בגופו³ כשיתגודד⁴, ויחבול בעצמו⁵:

1. מצודת דוד, מלבי״ם, ורד״ק בפס׳ כ׳. ועל אף שיש דעה כי זה היה ביום השביעי לחוליו, מהרי״א (מובא ע״י מלבי״ם) מבאר כי זה היה מיום הלידה ולכן לא נהג עליו דוד אבלות.

2. מצודת דוד.

3. רד״ק.

4. אברבנאל.

5. מצודת דוד.

מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יט) וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל⁠־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃

But when David saw that his servants whispered together, David perceived that the child was dead; and David said to his servants, "Is the child dead?⁠" And they said, "He is dead.⁠"

תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַחֲזָא דָוִד אֲרֵי עַבְדוֹהִי מְלַחֲשִׁין וּסְבַר דָוִד אֲרֵי מִית רַבְיָא וַאֲמַר דָוִד לְעַבְדוֹהִי הֲמִית רַבְיָא וַאֲמַרוּ מִית.

ויבן דוד – גם זה מצד טוב ההרגש המחשבי שזכר ארוסטו׳ בספר המופת.

ושדוד הבין מיתתו מאשר ראה אותם מתלחשים, רוצה לומר שלא השתדלו ברפואתו.

מתלחשים – מדברים בלחש ובחשאי.

ויבן – מלשון הבנה.

מתלחשים – בהתפעל אין ענינו דבור בלחש ובקול נמוך כמו בפִעֵל (אשר לא ישמע לקול מלחשים, תהלים נ״ח) רק מחשבה בלב, וכן יחד עלי יתלחשו כל שונאי עלי יחשבו רעה לי (שם מ״א), ומקור המלה מלשון ארמי ריחשא שענינו רמש בחילוף למ״ד בנו״ן הנהוג מאד, דבור בסתר כרמש המסתיר עצמו בין עשבי השדה.

וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים בחשאי¹ ולא משתדלים ברפואת הילד², וַיָּבֶן – והבין³ דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת:

1. מצודת ציון.

2. אברבנאל.

3. מצודת ציון.

תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כ) וַיָּ֩קׇם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שִׂמְלֹתָ֔ו וַיָּבֹ֥א בֵית⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל⁠־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃

Then David arose from the earth, and washed, and anointed himself, and changed his clothing. And he came into the house of Hashem, and worshipped; then he came to his own house, and when he requested, they set bread before him, and he ate.

תרגום יונתןרד״קרי״דאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל

וְקָם דָוִד מִן אַרְעָא וּמְשַׁח וְשַׁף וְשַׁנֵי כְּסוּתֵיהּ וְעַל לְבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ וּסְגִיד וַאֲתָא לְבֵיתֵיהּ וּשְׁאֵיל וְשַׁוִיאוּ לֵיהּ לַחְמָא וַאֲכַל.

ויקם דוד מהארץ – הרחיצה והסיכה וחלוף הבגדים אסור לאבל בימי אבלו, והיאך עשה אותם דוד? יש לפרש כי קודם קבורה עשה כן, שלא נתחייב עדיין באבילות, ובעבור שהיה רוצה לבא בית י״י להשתחוות ולהודות על הרעה רחץ וסך וחלף שמלות, שחייב אדם לברך על הרעה להודות את י״י ולקבל בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: חסד ומשפט אשירה (תהלים ק״א:א׳) – אם חסד אשירה, אם משפט אשירה, וכתיב: כוס ישועות אשא ובשם י״י אקרא (תהלים קט״ז:י״ג), צרה ויגון אמצא ובשם י״י אקרא (תהלים קט״ז:ג׳-ד׳).

ולא נוכל לפרש כי הרחיצה והסיכה לא היתה ביום המיתה אלא עד הלילה, שאחר שאין חייב באבילות מן התורה אלא יום מיתה בלבד, שהרי אומר: ויקם מן הארץ וירחץ ויסך.

ויש לפרש עוד כי לא נתחייב דוד באבילות מן התורה כי תוך שלשים יום ללידתו מת הילד, והוא ספק נפל אם נולד לשמנה, וזהו שאמר: ויהי ביום השביעי וימת הילד (שמואל ב י״ב:י״ח) – פירוש שביעי ללידתו, כי אם נפרש לחליו רחוק הוא שצם דוד שבעת ימים ושכב ארצה, אלא שביעי ללידתו היה, ולא היה חייב באבלות אם לא היה יודע בו שכלו לו חדשיו, לפיכך לא היה חייב באבילות. וכששמע שמת הילד רחץ וסך ובא בית י״י כדי להודות ולהשתחוות, ומה שתמהו עליו עבדיו והוא לא היה חייב באבלות, תמהו על שלא נצטער ולא בכה כשאר בני אדם, אלא שאל שישימו לו לחם ועשה הנאות גופו שנמנע מהם קודם שמת.

ומה שסמכו רז״ל שאבל אסור בתשמיש המטה מפסוק: וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה (שמואל ב י״ב:כ״ד) שלא בא אליה אלא בעת תנחומין, והוא אחר האבילות, סמך בעלמא, אבל היתה קבלה אצלם שהאבל אסור בתשמיש המטה ועשו הפסוק הזה סמך. אבל הפירוש הנכון כמו שכתבנו. ופסוק ויהי ביום השביעי (שמואל ב י״ב:י״ח) מחזק פירושינו כמו שכתבנו. ובו ביום שמת הילד נחם דוד את אשתו שלא תצטער ולא תבכה על הילד, ומה שהוצרך לומר: ויבא אליה, להודיע כי זה הבן האחר שילדה היה של קיימא ורצון האל היה בו אחר שדוד עשה תשובה ונחם על חטאו, וזהו שאומר: וי״י אהבו (שמואל ב י״ב:כ״ד) לא כמו הראשון ששנאו לפי שנוצר בעון והמיתו.

ויש להעמיד דברי רבותינו ז״ל שאמרו כי דוד נהג אבילות על הילד, אך לפירוש שפירשנו ויהי ביום השביעי – שביעי ללידתו כי דוד ידע בילד שכלו לו חדשיו, שהרי אומר וישכב עמה ותשב אל ביתה (שמואל ב י״א:ד׳), נראה כי לא שכב עמה אלא אותו הפעם ובאותה ביאה נתעברה, כמו שכתוב: ותהר האשה (שמואל ב י״א:ה׳), ומאותו יום מנה לו חדשיו.

ויסך – פועל כבד.

ואז קם מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו. וכבר התעוררו החכמים איך דוד רחץ וסך בשבעת ימי אבלות? ומהם אמרו שהיה זה קודם הקבורה. והיותר נכון הוא מה שכתב רד״ק שנתן הנביא בא אל דוד מיד כשילדה בת שבע קודם שימול הנער, ושאחרי ייעודו חלה הנער וביום השביעי ללידתו מת, ואין היום השביעי שזכר שביעי לחולי כי אם שביעי ללידה, ולכן לא נתחייב לנהוג עליו אבלות, ורחץ וסך ובא לבית השם להתפלל ולהודות על הרעה כמו שהיה חייב להודות על הטובה ואם כן לא היה הנער חולה כי אם יום אחד או יומים, ולכן לא אכל דוד בהם לחם:

שמלתו – שמלתיו קרי.

ויסך – משח בשמן.

ויחלף – ענין תמורה.

ויחלף שמלותיו – כי שכב ארצה, והיו מעופרים בעפר הארץ.

וישתחו – לברך על הרעה כמשפט התורה.

וישאל – שאל בעבור האוכל, וישימו וגו׳.

וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו אשר היו מעופרים בעפר כי שכב על הארץ¹, וַיָּבֹא אל בֵית יְהוָה לברך על הרעה להודות את ה׳ ולקבל בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה² וַיִּשְׁתָּחוּ לברך ולהודות לה׳³, וַיָּבֹא לאחר מכן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וביקש שישימו לפניו אוכל⁴ וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל:

1. מצודת דוד.

2. רד״ק.

3. כלי יקר.

4. מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קרי״דאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל

(כא) וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָה⁠־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃

Then his servants said to him, "What is this thing that you have done? You fasted and wept for the child while it was alive; but when the child was dead, you rose and ate bread.⁠"

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרד״קרי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַרוּ עַבְדוֹהִי לֵיהּ מַה פִתְגָמָא הָדֵין דַעֲבַדְתָּא עַד דְרַבְיָא קַיָם צַמְתָּא וּבְכֵית וְכַד מִית רַבְיָא קַמְתָּא וַאֲכַלְתְּ לַחְמָא.

^אבעבור הילד חי – אמר ר׳ יהודה: ׳בעבור׳ הוא במקום ׳בעוד׳, כלומר: כל עוד הילד חי צמת, הרי אתה רואה את תשובתו: ׳בעוד הילד חי צמתי ואבכה׳ (שמואל ב׳ יב, כב).

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.

בעבור הילד חי – תרגם יונתן כמו: בעוד, עד דרביא קיים. ויש לפרשו כמשמעו: בעבור הילד כשהיה חי צמת.

בעבור הילד שהיה חי והיה חולה צמת ותבך ונצטערת על חליו, ועל מיתתו אינך מצטער.

(כא-כג) וכאשר תמהו עבדיו על זה, השיבם דוד בעוד הילד חי צמתי ואבכה וגו׳, רוצה לומר שההשתדלות ראוי שתעשה על הדברים האפשריים לא על הנמנעים. ולכן בעוד שהיה הילד חי היה צם ובוכה לראות אם יחנן השם וחי הילד, כי כל מה שהיה עושה היה על דרך תפלה, אבל אחרי מותו מה יועיל זה האם יחיה אחרי מותו? וראוי שנשאל בזה אחרי שכבר ידע דוד שהיה זה גזרה גזורה מהאל יתברך על חטאתו, איך היה צם ומתפלל עליו? ואיך אמר לעבדיו מי יודע יחנני אלהים וחי הילד? ורד״ק השיב שחשב דוד שעם התשובה ינחם השם על הרעה. ואני אחשוב שעשה דוד זה להעלים הענין מהאשה ומאנשיו, ולכן לא ביאר להם שהיה זה בענשו, ואחרי מות הילד בא אל בית השם והשתחוה שמה להיותו מקבל עליו את הדין:

בעבור הילד חי – רוצה לומר: בעבור הילד כשהיה עדיין חי, צמת וגו׳.

בעבור הילד חי צמת ותבך כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, ואם כן שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו, ובע״י (ובע״כ) פירושו הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי כי חפצת במותו כי כאשר מת קמת וכו׳.

וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה, בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד כשהיה עדיין¹ חַי והיה חולה² צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ והצטערת על חוליו³ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם ואינך מצטער?!⁠⁴, האם חפצת במותו?⁵:

1. מצודת דוד.

2. רי״ד.

3. רי״ד.

4. רי״ד.

5. ומלבי״ם מבאר כי הם חשבו שהתענית היה מדרך צער ולא הבינו כי היה זה על דרך תפילה ומירוק עוונות (ראה גם מלבי״ם פס׳ טז לעיל).

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרד״קרי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כב) וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ [וְחַנַּ֥נִי] (יחנני) יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וְחַ֥י הַיָּֽלֶד׃

And he said, "While the child was yet alive, I fasted and wept, for I said, 'Who knows whether Hashem will not be gracious to me, that the child may live?'

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר עַד דְרַבְיָא קַיָם צָמֵית וּבְכֵיתִי אֲרֵי אֲמַרִית מַן יְדַע דִלְמָא יִתְרְחֵים עֲלַי מִן קֳדָם יְיָ וְיֵחִי רַבְיָא.

וחנני – כתיב ביו״ד וקרי בוי״ו, והענין אחד, ר״ל צומי ובכיתי לא היה אלא דרך תפילה, כמו שמתפלל אדם על החולה, אבל אחר שמת למה אצום עליו, וכי אתפלל על מת שיחי׳. וגם הילד איננו כדאי לבכות עליו אחר שמת כמו שבוכים על המתים כי קטן הוא לא בן דעת שיבכה אדם על אבידתו, כי הנה דוד בכה על אמנון ועל אבשלום, ולא היתה בכייתו להשיב אלא דרך צער ואבל.

(כב-כג) המ״ה הוא במצות והוא להודיע שאין ראוי לצום ולהתפלל על הצרה אחר שכבר הגיעה כי אין ראוי להתפלל על דבר הנמנע לאלהים אם לא היה המתפלל נביא והיה שואל זה על דרך המופת ולזה אמר דוד למה זה אני צם האוכל להשיבו וגו׳ וכבר בארנו זה בביאור התורה ממה שאמר על הצר הצורר ולא שכבר צרר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

יחנני – וחנני קרי.

מי יודע – אם כבר נגזרה עליו המיתה, ואולי עדיין לא, וחנני ה׳ וחי הילד.

כי אמרתי השיב שמה שצם ובכה היה דרך תפלה ואין להתפלל על הנמנעות רק על האפשריות, וזה שכתוב ועתה מת וכו׳.

וַיֹּאמֶר להם דוד בְּעוֹד הַיֶּלֶד היה חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה דרך תפילה¹ כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ אם כבר נגזרה עליו המיתה, ואולי עדיין לא² וְחַנַּנִי (יחנני כתיב) יְהוָה וְחַי – ויחיה הַיָּלֶד:

1. ולכן לאחר מותו אין עוד על מה להתפלל, רד״ק, מלבי״ם. ורד״ק מוסיף ביאור כי על אף שעל אמנון ואבשלום כן דוד בכה, שם הם היו גדולים להבדיל מילד זה שרק עתה נולד ואינו כדאי שיבכו עליו כמו שבוכים על מתים.

2. מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כג) וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹא⁠־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃

But now he is dead, why should I fast? Can I bring him back again? I shall go to him, but he will not return to me.'"

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל

וּכְעַן מִית לְמָא דְנַן אֲנָא צָאֵים הַאֵיכוּל לַאֲתָבוּתֵיהּ עוֹד אֲנָא אֵיזֵיל לְוָתֵיהּ וְהוּא לָא תָאֵב לְוָתִי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

האוכל – מלשון יכולת.

אליו – רצה לומר: אל הקבר, בעת אמות.

וְעַתָּה | כאשר מֵת הילד לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם – אצום? הַאוּכַל – האם אני אוכל¹ לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד?! אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו אל הקבר, בעת שאמות² וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי:

1. מצודת ציון.

2. מצודת דוד.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל

(כד) וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת⁠־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן [וַתִּקְרָ֤א] (ויקרא)^א אֶת⁠־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ׃

And David comforted Bath-sheba his wife, and went in to her, and lay with her; and she bore a son, and called his name Solomon. And Hashem loved him.

א. [וַתִּקְרָ֤א] (ויקרא) א-כתיב=וַיִקְרָ֤א (חסר דגש במקביל לתי"ו של הקרי)

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְנָחֵים דָוִד יַת בַּת שֶׁבַע אִתְּתֵיהּ וְעַל לְוָתָהּ וּשְׁכִיב עִמָהּ וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שְׁלֹמֹה וַיָי רַחְמֵיהּ.

וינחם דוד – [את] בת שבע אשתו ויבא אליה. אבל אסור בתשמיש המטה מנא לן דכתיב ויבא אליה וישכב עמה מכלל דמעיקרא הוה אסור.

ויקרא את שמו שלמה – על שם כי שלום ושקט יהיה בימיו, וכן בדברי הימים הוא אומר: שלמה יהיה שמו כי {ו}⁠שלום (יהיה) {ושקט אתן על ישראל} בימיו (דברי הימים א כ״ב:ט׳).

ויקרא את שמו שלמה וי״י אהבו – שני שמות קרא לו: שלמה קרא לו על שם כי שלום ואמת יהא בימיו, ושם שני קרא אותו וי״י אהבו. והיכן מצינו שנקרא שם זה, דכתיב בסמוך וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה) פתרונו אוהב ליה.

את בת שבע אשתו – עתה אמר אשתו כי כבר מת אוריה אבל מתחלה אמר אשר ילדה אשת אוריה לדוד (שמואל ב י״ב:ט״ו), כי אשת אוריה היתה עד שמת.

ומצאתי ספר אחר כתיב: אשו, וקרי: אשתו, וחפשתי בספרים מדוייקים ולא מצאתי כן, וסמכתי על המסרה שמצאתי שאומר במסורה י״א מילין קורין תי״ו ולא כתיב, ומלבד זה אנו מוצאין אותם, ואם כדברי הספר הזה הם י״ב. ויהיה טעם הכתיב אשו – כי כמו אש היתה לו, כמו שאמר הכתוב: היחתה איש אש בחקו וגו׳ (משלי ו׳:כ״ז), כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו׳:כ״ט).

ויבא אליה וישכב עמה – הכפל להודיע כי לא נתעברה בביאה ראשונה.

ובדרש: ויבא אליה – בא אליה בטענה כי היתה נמנעה מלהזקק לו. אמרה לו: הילד מת מפני העון, אפילו יהיה לי בן של קיימא ממך יבוזו אחיו אותו מפני שבאתי אליך בעון מתחילה. אמר לה דוד: האל מחל לי העון, והבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי, כי כן שלח לי האל על יד הנביא, ונשבע לה. וזהו שאמרה לו בת שבע: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך כי שלמה בנך ימלך אחרי (מלכים א א׳:י״ג).

ויקרא את שמו שלמה – כן כתיב. וקרי: ותקרא. הכתוב אומר כי הקב״ה קרא אותו שלמה, כמו שאמר בדברי הימים שאמר עליו דוד: ויהי עלי דבר י״י וגו׳ כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו (דברי הימים א כ״ב:ח׳-ט׳), לפיכך אמר: וי״י אהבו, כמו שאמר: הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב (דברי הימים א כ״ח:ו׳). וקרי: ותקרא – בת שבע קראה שמו שלמה כמו שאמר לה דוד בשם הנביא. וטעם: וישלח ביד נתן הנביא (שמואל ב י״ב:כ״ה) למעלה ממנו, למה קראה שמו שלמה, כי כן שלח האל ביד הנביא. וכמו וי״ו וישלח זו הן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳) – למה קצפת, בעבור כי חטאנו. ומה שאמר: ויקרא את שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה) – דוד קרא שמו ידידיה מעצמו לפי שאמר לו הנביא כי י״י אהבו.

וינחם דוד ויבא אליה – אין לך נחמה גדולה מזאת לו ולה.

וי״י אהבו – אין זה בשוה עם אמרו אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳), אם לא שידבר על העתיד.

(כד-כה) המ״ו הוא להודיע שכבר נבחר שלמה מלידה ומבטן ומהריון לזה נקרא שמו מאת י״י ידידיה להורות על שהש״י אהבו.

ובעבור שלא נמנעה בת שבע מהסבות אשר זכרתי, זכר הכתוב שדוד נחם את בת שבע אשתו, וקראה עתה אשתו לפי שהיה כבר מת אוריה והיתה בת שבע אשתו על פי השם.

ואמר ויבא אליה וישכב עמה, הכפל להודיע שלא נתעברה ממנו מהביאה הראשונה. וחכמינו ז״ל דרשו ויבא אליה, שבא עמה בטענה, לפי שהיתה נמנעת מלהזקק לו, ושנשבע לה שבנה אשר תלד ימלוך אחריו, ואז וישכב עמה ורחוק הוא. והנה היה מטוב הצלחתה שילדה בן אחריו ויקרא את שמו שלמה, להעיר שבו נעשה שלום בין דוד לאביו שבשמים. ובדברי הימים נאמר שהקדוש ברוך הוא קרא לו זה השם, כמו שאמר דוד (דברי הימים א כ״ב ט׳) ויהי עלי דבר השם וגו׳, כי שלמה יהיה שמו ושלום והשקט אתן על ישראל בימיו, ויהיה אם כן ויקרא כנוי להשם יתברך שצוה שיקראוהו כן:

את בת שבע אשתו – מצאתי ספר אחד כתיב אשו קרי אשתו וחפשתי בספרים מדוייקים ולא מצאתי כן וסמכתי על המסרה שמצאתי שאומר י״א מלין קורין תי״ו ולא כתיב ומלבד זה אנו מוצאים אותם ואם כדברי הספר הזה הם י״ב אלו דברי רד״ק ועיין עוד שם.

ותלד בן ויקרא – ותקרא קרי.

וינחם – על מיתת הילד.

שלמה וה׳ אהבו – רוצה לומר: קראה אותו בשתי השמות, שם שלמה, להורות כי שלום יהיה בימיו, וה׳ אהבו, כמשמעו.

ויקרא את שמו שלמה מבואר בד״ה שכבר אמר ה׳ לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו, ובאשר רצה להמליך בן זה קרא שמו שלמה והסכים ה׳ לזה, וה׳ אהבו, כמ״ש אני אהיה לו לאב כנ״ל.

וינחם – דבר על לבה לכל מה דעבדין מן שמיא לטב.

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ על מיתת הילד¹, והבטיח לה כי הבן שייוולד ממנה ימלוך אחריו² וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וכיוון שדוד אמר לה בשם הנביא כי הבן שימלוך אחריו ייקרא שלמה³ וַתִּקְרָא בת שבע (ויקרא⁴ כתיב) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה על כי שלום ושקט יהיה בימיו⁵ ועל כי בו נעשה שלום בין דוד לאביו שבשמים⁶, וַיהוָה אֲהֵבוֹ:

1. מצודת דוד.

2. ובדרש ״ויבא אליה״ בא אליה בטענה כי היתה נמנעה מלהיזקק לו, אמרה לו הילד מת מפני העוון, אפילו יהיה לי בן של קיימא ממך, יבוזו אחיו אותו מפני שבאתי אליך בעון מתחילה, אמר לה דוד האל מחל לי העוון והבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי, כי כן שלח לי האל על יד הנביא, ונשבע לה על זה, וזהו שאמרה לו בת שבע (מלכים א׳ א׳:י״ג) ״הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי״, רד״ק.

3. רד״ק.

4. על הכתיב ״ויקרא״ מבאר רד״ק כי הקב״ה קרא לו כך (דברי הימים א׳ כ״ב:ט׳). ומלבי״ם מבאר כי דוד קרא לו כך, כי אמר ה׳ לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו (דברי הימים א׳ כ״ב:ט׳), ובאשר רצה דוד להמליך בן זה, קרא שמו שלמה והסכים ה׳ לזה, וה׳ אהבו.

5. ר״י קרא.

6. אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כה) וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

And He sent by the hand of Nathan the prophet, and he called his name Jedidiah, for Hashem's sake.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח בְּיַד נָתָן נְבִיָא וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ יְדִידְיָה בְּדִיל יְיָ.

רמז קמט

ויקרא את שמו ידידיה – יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידי ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד זה שלמה שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידה – בן ידיד זה אברהם שנאמר מה לידיד בביתי. ויבנה ידיד זה בית המקדש שנאמר מה ידידות משכנותיך. לידיד זה הקב״ה שנאמר אשירה נא לידידי. בחלקו של ידיד ידיד י״י ישכון לבטח עליו. ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל שנאמר נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.

בעבור י״י – אשר אהבו.

Because of God. That loved him [Shelomo].⁠¹

1. יֽדִידְיָה is a concatanation of יֽדִיד, beloved one and יָה, God.

ויקרא את שמו ידידיה – בשביל שהיה אוהבו הק׳ ומניין אתה יודע כי י״י אהבו לפי ששלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה כלו׳ אהוב יה.

בעבור י״י – פתרונו בעבור שהוא אוהב י״י.

בעבור י״י – פירוש: בעבור י״י אשר אהבו.

וישלח ביד נתן – אין חובה שיכתוב השולח.

בעבור י״י – כי אהבו, ואין הבדל בענין בין י״י אהבו, ובין ידידיה, אבל ביניהם הקדימה ואחור, וכן הרדפת שמות והקש ע״ז.

ויקרא את שמו ידידיה בעבור י״י – ראוי שיתבאר לך מזה שדוד לא חטא למפרע בענין אשת איש אחר שמת בעלה כי ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואחר שמת במלחמה נתבאר הענין למפרע שלא היתה אשת אוריה כשבא עליה דוד שאם לא היה הענין כן איך לא צוהו הש״י ע״י נביאו שיעזבה והאשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל כמו שנתבאר בענין הסוטה ואיך אהב הש״י את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה אבל על כל פנים ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע אחר שכבר נהרג בדבר המלחמה והנה לולי מהר דוד הנה היתה לו בת שבע לאשה אחר שאנחנו רואים שכבר רצה הש״י שתהיה ממנה הממלכה אשר נשבע השם שתהיה לדוד ולזה אמרו רז״ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

ואמנם אמרו והשם אהבו וישלח ביד נתן ויקרא את שמו ידידיה בעבור השם, אחשוב בפירושו שהשם אהב את שלמה בצאתו מרחם וישלח ביד נתן להודיע לדוד שהשם אהבו, וכאשר דוד ידע זה אז קרא את שם בנו ידידיה בעבור השם, רוצה לומר שקרא אז את שמו ידיד השם בעבור שהשם אוהב אותו כמו שהודיעו הנביא. הנה התבאר שראשונה קראו לו שלמה, ואחר כך בעבור שהודיעו הנביא שהשם אהבו קראוהו שם מורה על האהבה והוא ידידיה. והמפרשים אמרו כי וישלח ביד נתן חוזר לשם שלמה ששלח השם ביד נתן לצוות לדוד שיקראהו שלמה, ושוי״ו ויקרא את שמו, ישמש במקום בעבור, ששלח לו להגיד זה בעבור שיקרא שמו ידידיה, ומה שכתבתי הוא הנכון לבד. והנה לא קרא עם כל זה הכתוב את שמו ידידיה כי אם שלמה תמיד, והיה זה להעיר כי ידידיה הוא שם מורה על אהבת השם אליו, ושלמה הוא המורה על שלות ישראל, ובזה מהבשורה שהוא יבנה את בית השם, ולכן קראוהו תמיד שלמה:

ידידיה – פליגי עליה אמוראי בפרק ערבי פסחים לר׳ יוחנן מלה חדא ולרב ורבה תרתין מלין לפיכך ידיד חול ויה קדש ואתיא ר׳ יוחנן כר׳ יוסי ורב ורבה כתנא קמא במסכת סופרים פרק ה׳ הלכה י׳ ובנוסחי דהשתא חדא מלה גם בעל ערוגת הבשם בפ׳ י״א מנאו עם השמות הדבקים דבוק מוחלט ועיין מ״ש בסוף פרשת בשלח על כס יה וחלוקים הספרים אם הה״א רפה או במפיק ובסוף פרשת בשלח נמנה במסורת עם מלין דלא מפקא ה׳ ועיין בפסקים ממהר״ר ישראל אשכנזי בעל תרומת הדשן סימן קפ״ח.

ידידיה – רוצה לומר אהוב לה׳, כי ידיד הוא ענין אהבה.

וישלח – אבל ה׳ שלח ביד נתן, ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳, ורוצה לומר: מה שקראה היא שמו בעבור אהבת ה׳ ׳וה׳ אהבו׳, קרא הוא שמו בעבור אהבת ה׳, ׳ידידיה׳.

וישלח ביד נתן להודיע לו זה ועל אהבת ה׳ קרא שמו גם ידידיה.

ידידיה – באה דל״ת ראשונה במונח להשתיק השוא מפניו.

וַיִּשְׁלַח הקב״ה בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא להודיע לדוד שה׳ אהב את שלמה¹, וַיִּקְרָא דוד אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ אשר משמעותו אהוב לה׳² בַּעֲבוּר יְהוָה אשר אהבו³: פ

1. אברבנאל.

2. מצודת ציון.

3. רש״י, רי״ד. והנה לא נקרא בהמשך ידידיה כי אם שלמה תמיד, כי השם שלמה מורה על שלוות ישראל, ועל בניית בית המקדש, אברבנאל. וראוי להבין מכאן שדוד לא חטא למפרע בעניין אשת איש, שאם לא היה העניין כן איך לא צווהו הש״י ע״י נביאו שיעזבנה? שכן האישה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל, ואיך אהב הש״י את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה? ולזה אמרו רז״ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה, רלב״ג.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כו) וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת⁠־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃

Now Joab fought against Rabbah of the children of Ammon and took the royal city.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

לכידת רבה – דברי הימים א כ׳:א׳

וְאַגִיחַ קְרָבָא יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן וּכְבַשׁ יַת קִרְיַת מַלְכוּתָא.

את עיר המלוכה – שני חיזוקי חומה היו בה, חיצונה ופנימית, עיר החיצונה – עיר מלוכה, והפנימית – למבצר ולחוזק.

The royal city. There were two enforced walls [of cities] in it, an outside one and an inside one. The outside city was [called] the royal city, and the inside [city] was a fortress and stronghold.⁠¹

1. Yoav left this one for Dovid to conquer as is stated in verse 29.

עיר המלוכה – עיר שהמלך יושב בה, והיא נקראת עיר המים, שבאותה העיר היו המים ולא בשאר העיר שהיה יושב בה העם. ועיר המים זאת היתה בצד העיר האחרת לא בתוכה, וכבש יואב תחלה עיר המים, והאחרת נוחה להכבש, אלא שלא רצה ללכדה לכבוד דוד.

וילכד את עיר המלוכה – היא הקריה הבצורה של עיר.

(כו-כח) המ״ז הוא להודיע שמה שיכבשו יחידים מישראל לא תנהג בו קדושת ארץ ישראל ולזה דקדק יואב בעת שלכד את עיר רבה ונקרא שמו עליה ולזה שלח אל דוד שיבא שם עם יתר ישראל כדי שיהיה שם המלך וכל ישראל ויהיה זה הכבוד מיוחס לכלם.

וילחם יואב ברבת בני עמון וגו׳. יספר הכתוב שלחם יואב ברבת בני עמון (והוא המקום שמת שם עליו אוריה) ולכד עיר הממלכה. וראוי שתדע שהיה המנהג בימים ההם וכן עוד היום הוא המנהג בכל ארצות ישמעאל ובארצות רבות מאדום, שהיכלי המלך אינם בתוך העיר, אבל הם תמיד חוץ לעיר, והיה זה כדי שלא יהיה ענין המלך עמל וכעס לאנשי העיר ולא יעיקם, ולזה אמר כאן שלכד עיר המלוכה ועדין לא נלכדה רבה, לפי שהוא היה היכל המלך היושב סמוך לעיר. ורש״י כתב שני חזוקי חומה היו לה חיצונית ופנימית, החיצונה היא עיר המלוכה והפנימית הוא למבצר ולחוזק, ומה שכתבתי הוא יותר נכון. וידמה שבעיר המלוכה (והוא היכל המלך שהיה סמוך לעיר) היה תולדת ומקור המים כלם אשר היו באים לעיר רבה, שהיא העיר הגדולה, ולזה כאשר לכד יואב עיר המלוכה, שהוא היכל המלך הסמוך לעיר אשר היו משם יוצאים מימי העיר, ראה שהעיר תנתן בהכרח.

עיר המלוכה – מקום היכל מלך הסמוך לרבה, ואליה תחשב.

עיר המלוכה היכל המלך היה במבצר מיוחד חוץ מן העיר כמ״ש מהרי״א ושם היה מוצא המים שממנו הסתפקו כל בני העיר ולכן נקראת גם כן עיר המים, וידע יואב שתנתן העיר בידו בהכרח כי יצמאו למים.

וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד – וכבש¹ אֶת עִיר הַמְּלוּכָה הבצורה², אשר היתה בתוך העיר רבה³, ובה היה היכל המלך⁴:

1. תרגום יונתן.

2. רי״ד.

3. רש״י מבאר כי שני חיזוקי חומה היו, חיצונית ופנימית, עיר החיצונית היתה עיר המלוכה והפנימית למבצר ולחוזק.

4. רד״ק, מצודת דוד.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כז) וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל⁠־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם⁠־לָכַ֖דְתִּי אֶת⁠־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃

And Joab sent messengers to David, and said, "I have fought against Rabbah; I have even taken the city of waters.

תרגום יונתןר״י קרארי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח יוֹאָב אִזְגַדִין לְוַת דָוִד וַאֲמַר אַגָחִית קְרָבָא בְרַבָּה וְאַף כְּבָשִׁית יַת קִרְיַת מַלְכוּתָא.

גם לכדתי את עיר המים – מקצת העיר אשר על המים אבל מצודות העיר בפנים לא לכד.

לכדתי את עיר המים – שמשם היו מסתפקין מים וכבר הם יכולים להתפש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

(כז-כח) ולזה שלח מלאכים אל דוד להודיעו, נלחמתי ברבה שהיא העיר הגדולה גם לכדתי עיר המים שהיא עיר המלוכה אשר זכר ושיאסוף יתר העם ויחנה על העיר, רוצה לומר רבה וילכדה, כי אם לא יעשה כן יצטרך לצור יואב עליה וילכדה ויקרא שמו עליה, והיה יואב בוחר יותר שיאמרו שהמלך לכדה משיקרא על שמו, להיותו עבד נאמן לדוד:

עיר המים – היא עיר המלוכה, והיתה מספקת מים לבני רבה.

את עיר המים – עיר שהיו לה מים רבים די ספוקה ואין מכריחה לפתוח לאויביה, או גם עיר רבה היתה כמו ערער (עיין מ״ש ביהושע י׳:ב׳) בנויה במקצת על נחל ארנון על גבי רפסודות כמו ערים הרבה בארץ סינים (China), ויואב לכד כבר מקצת העיר הבנויה על המים.

ומתוך כבוד לדוד המלך¹ וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים – שליחים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה העיר הגדולה² גַּם לָכַדְתִּי – כבשתי³ אֶת עִיר הַמָּיִם היא עיר המלוכה, אשר מספקת מים לבני רבה⁴, אבל את מצודות העיר הפנימיות עוד לא כבשתי⁵:

1. רד״ק בפס׳ כו.

2. אברבנאל.

3. תרגום יונתן.

4. מצודת דוד.

5. ר״י קרא.

תרגום יונתןר״י קרארי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כח) וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת⁠־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל⁠־הָעִ֖יר וְלׇכְדָ֑הּ פֶּן⁠־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת⁠־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃

Now gather the rest of the people together and encamp against the city, and take it; lest I take the city, and it be called after my name.⁠"

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּכְעַן כְּנוֹשׁ יַת שְׁאַר עַמָא וּשְׁרֵי עַל קַרְתָּא וְכַבְּשָׁהּ דִלְמָא אֶכְבּוֹשׁ אֲנָא יַת קַרְתָּא וְיִתְקְרִי שְׁמִי עֲלָהּ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וחנה – מלשון חניה.

על העיר – היא רבה.

פן אלכוד אני – כי היה קרוב הדבר, הואיל ולכד את המים, ורצה לומר: כשאלכוד אני, פן יקרא שמי עלי, ודוגמתו: פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך וגו׳ (דברים ח׳:י״ב), ומשפטו: כשתאכל ושבעת, פן יהיה רם לבבך.

ונקרא שמי עליה – לאמר יואב כבשה, וטוב בעיני ששמך יקרא עליה, להיות לכבוד ולתפארת.

וחנה על העיר כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר.

וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה לעשות מצור¹ עַל החלק הפנימי של הָעִיר רבה² וְלָכְדָהּ – וכבוש אותה³ פֶּן אצטרך⁴ אֶלְכֹּד – לכבוש⁵ אֲנִי אֶת הָעִיר וקרוב הדבר להיעשות⁶ וְנִקְרָא – ואז ייקרא שְׁמִי עָלֶיהָ שיאמרו יואב כבשה, וכעבד נאמן⁷ טוב בעיני ששמך יקרא עליה, להיות לכבוד ולתפארת⁸:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. תרגום יונתן.

4. אברבנאל.

5. תרגום יונתן.

6. מצודת דוד.

7. אברבנאל.

8. מצודת דוד.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כט) וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃

And David gathered all the people together, and he went to Rabbah, and he fought against it and took it.

תרגום יונתןמדרש שמואלאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּכְנַשׁ דָוִד יַת כָּל עַמָא וַאֲזַל לְרַבַּת וְאַגִיחַ קְרָבָא בָהּ וְכַבְּשָׁהָא.

ויאסוף דוד את כל העם וילך רבתה וגו׳.

(כט-ל) וזכר הכתוב שכן עשה דוד שאסף עמו והלך שמה וילכדה, ולקח עטרת מלכם מעל ראשו והיה משקלה ככר זהב ואבן יקרה ושמה דוד על ראשו וכבר הוקשה על החכמים והמפרשים ז״ל, איך היה סובל על ראשו עטרת ככר זהב? ומהם אמרו במסכת ע״ז (פרק ג׳ מ״ד ע״א) שהאבן יקרה היתה אבן שואבת ומעמידה באויר, ומהם אמרו שהאבן יקרה היתה שוה ככר זהב, ויהיה פירוש ואבן יקרה. כמו מאבן יקרה. ורד״ק כתב שהיה סובל אותה זמן מועט, והוא היותר נכון ושהיה באופן שיוכל לסבלה:

אבל דוד אסף כל העם וילחם וילכדה על ידי מלחמה להיות לו לשם.

וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל יתר הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה – לרבה, ולא הסתפק במצור¹ אלא וַיִּלָּחֶם – נלחם בָּהּ להיות לו לשם² וַיִּלְכְּדָהּ:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

תרגום יונתןמדרש שמואלאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ל) וַיִּקַּ֣ח אֶת⁠־עֲטֶֽרֶת⁠־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל⁠־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃

And he took the crown of Malcam from off his head. Its weight was a talent of gold and in it were precious stones; and it was set on David's head. And he brought forth the spoil of the city, very much.

מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

(ל-לא) שלל בני עמון * – דברי הימים א כ׳:ב׳-ג׳

וּנְסִיב יַת כְּלִילָא דְמַלְכְּהוֹן מֵעַל רֵישֵׁיהּ וּמַתְקְלָהּ כִּכְּרָא דְדַהֲבָא וּבָהּ אֲבַן טָבָא וַהֲוָה עַל רֵישָׁא דְדָוִד וַעֲדַת קַרְתָּא אַפֵּיק סַגִי לַחֲדָא.

ויקח את עטרת מלכם וגו׳ משקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד – והלא פוחתת הראש. אבן שואב היה בה ומחזיקה על ראשו – רב הונא בשם רב יוסף אבן טובה היה בה יפה ככר זהב – ודכוותה ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו (בראשית כ״ד:כ״ב) – אמר ר׳ יהושע אבן טובה היה משקלה בקע. ודכוותה ומרדכי יצא מלפני המלך וגו׳ ועטרת זהב גדולה (אסתר ח׳:ט״ו). אמר ר׳ חייא בר יוסף דמיה היו כפולים.

ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד – והלא פוחתת את הראש, ר׳ הונא בש״ר יוסף אבן טובה היתה בה יפה ככר זהב. ודכוותה ומרדכי יצא מלפני המלך וגו׳ ועטרת זהב גדולה, אמר רבי חייא בר׳ יוסי שהיו דמיה כפולין.

^אויקח את עטרת מלכם מעל ראשו – אמר ר׳ יהודה: איך יכול אדם ללבוש כתר שמשקלו כיכר זהב?! לדעתי מוכרחים לומר שהכתר היה תלוי מעל ראשו.

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.

את עטרת מלכם – תועבת בני עמון מלכם שמו, לשון מולך.

ותהי על ראש דוד – אתי הגתי בטלה (בבלי עבודה זרה מ״ד.).

The crown of Malkom. The abomination [idol] of the people of Ammon's name was Malkom. Denoting [the word] Moleich.⁠¹

It was [hung over] Dovid's head. Itai the Gitite annulled it.⁠²

1. מוֹלֶךְ is an idol to whom children were sacrificed.

2. This explanation of the verse is stated in Avodah Zoroh 24. It is prohibited for Jews to derive any pleasure from the idols of gentiles. They must be anulled by a gentile, i.e., taken out of the service of idol worship, after which they are permitted to Jews. Itai the Gitite, a gentile, did this to Malkom for Dovid’s sake.

ומשקלה ככר זהב ותהי על ראש דוד – ואל תתמה על אדם אשר נחתו קשת נחושה זרועותיו (שמואל ב כ״ב:ל״ה) אם היה סובל עטרה שמשקלה ככר זהב ואף הכתוב בא ללמדך שבחו של דוד שממה שהיה יכול לסבול על ראשו עטרת שמשקלה ככר זהב את למד גבורתו. ובדברי אגדה דורשין פנים אחרות, ואין מתיישבין על לב ואשיב את ידי ואחדל שיהו דיותין נשפכין וקולמוסין נשברין בלהג הרבה.

עטרת מלכם – מלך בני עמון.

ותהי על ראש דוד – תלויה היתה למעלה מראשותיו בשעה שהיה יושב על הכסא, כי איך היה סובל אותה ומשקלה ככר זהב.

ובדברי רבותינו ז״ל כי אבן יקרה שהיתה בה שוה ככר זהב. ועוד אמרו אבן שואבת היתה, והיתה מעמידה אותה באויר.

ויש לפרש עוד כי לא היתה על ראשו תמיד אלא פעמים היתה על ראשו, ויכול לסובלה זמן מועט שהיתה על ראשו.

ורבותינו ז״ל פירשו עטרת מלכם – כמו: מלכום שקוץ בני עמון (מלכים א י״א:ז׳), ועטרת אותו שקוץ היתה. ומה שאמר: ותהי על ראש דוד והיא אסורה בהנאה, אמרו כי אתי הגתי בטלה. ותימה הוא, מה הצריכם לומר כי אתי הגתי היה גוי. אם מפני שקראו גתי, הנה עובד אדום הגתי היה לוי וקראו גתי לפי שהתגורר בגת, וכן אתי ישראל היה, אלא שהיה מתגורר בגת, ורבים מישראל עמו כמו שאומר כשבא אל דוד כשהיה בורח מפני אבשלום: וכל הגתים שש מאות איש (שמואל ב ט״ו:י״ח), היתכן לומר כי כל אלו היו פלשתים שהיו באים לעזור אל דוד? ועוד שאמר: וכל הטף אשר אתו (שמואל ב ט״ו:כ״ב), בודאי מישראל היו כלם אלא שהיו מתגוררים בגת קודם שלקחה דוד מיד פלשתים או אחר שלקחה. ואם מפני שאמר לו דוד: כי נכרי אתה (שמואל ב ט״ו:י״ט), ר״ל נכרי מארץ אחרת לפי שהיה גר בגת, כמו שאמר לו: תמול בואך והיום אניעך (שמואל ב ט״ו:כ׳), כי מה טעם שאמר לו: שוב עם המלך כי גוי אתה (שמואל ב ט״ו:י״ט), וכמוהו: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה (רות ב׳:י׳), כלומר מארץ נכריה, ואחרת כי לא היתה נכריה כי כבר נתגיירה, כמו שאמרה: עמך עמי אלהיך אלהי. ועוד אפילו לדברי האומרים כי העטרה היתה עבודת גלולים, וכי חסר היה דוד מלבטלה, יאמר לאחד מבני עמו מארץ הגוים שהיה מושל עליהם שיבטלנה, ואם לא ירצה יכריתנו כי עובד גילולים מבטל עבודת גלילים אפילו על כרחו. אם כן למה הוצרכו לומר כי אתי היה גוי ואיך עמד עם דוד כמה שנים ולא נתגייר זהו דבר תימה.

ויונתן תרגם: עטרת מלכם כפשוטו: כלילא דמלכיהון.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

את עטרת מלכם – כתוב במסורת ב׳ מטעים פירוש דסבירין מלכה והאחד נראה שהוא חברו דד״ה א׳ כ׳.

ואבן יקרה – ובה אבן יקרה.

ותהי על ראש דוד – למעלה מראשו היתה תלויה כשהוא יושב על הכסא, כי איך סבל על ראשו משא של ככר.

מלכם – אלילם הנקרא מִלְכֹם.

וַיִּקַּח דוד אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מלך בני עמון¹ מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה היתה משובצת בה², ועל אף משקלה הרב³ וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד שכן גיבור היה⁴, וּבנוסף לכך, לקח דוד המלך את שְׁלַל הָעִיר אשר הוֹצִיא מתוכה הַרְבֵּה – בכמות גדולה מְאֹד:

1. תרגום יונתן, רד״ק. ורש״י ביאר את עטרת הכתר של תועבת האליל של בני עמון אשר שמו היה מלכם ואיתי הגיתי ביטל אותה מהעבודה זרה שלה (וראה בעניין זה עבודה זרה מד.).

2. מצודת דוד.

3. ר״י קרא.

4. ר״י קרא. ורד״ק ומצודת דוד ביארו שלא היה יכול לסבול את משקלה באופן תמידי אלא שהיתה תלויה למעלה מראשותיו בשעה שהיה יושב על הכיסא, ורד״ק מוסיף ומביא את דברי רבותינו ז״ל אשר אמרו כי האבן היקרה שהיתה בה (שהיתה שווה ככר זהב) אבן שואבת היתה, והיתה מעמידה את העטרה באוויר.

מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לא) וְאֶת⁠־הָעָ֨ם אֲשֶׁר⁠־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָ֠ה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ [בַּמַּלְבֵּ֔ן] (במלכן) וְכֵ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי⁠־עַמּ֑וֹן וַיָּ֧שׇׁב דָּוִ֛ד וְכׇל⁠־הָעָ֖ם יְרֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃

And he brought forth the people that were there, and he put them under saws, and under iron picks, and under axes of iron, and made them pass through the brick furnace. And thus he did to all the cities of the children of Ammon. And David and all the people returned to Jerusalem.

מקבילות במקראתרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

וְיַת עַמָא דְבָהּ אַפֵּיק וּמְסַר יַתְהוֹן בִּמְסָרִין וּבְמוֹרִיגֵי פַרְזְלָא וּבְמִגְזְרֵי פַרְזְלָא וּגְרַר יַתְהוֹן בְּשׁוּקַיָא וְכֵן עֲבַד לְכָל קִירְוֵי בְנֵי עַמוֹן וְתַב דָוִד וְכָל עַמָא לִירוּשְׁלֵם.

^אבחריצי – אמר ר׳ יהודה: ׳בחריצי׳ הוא שם תואר, וצורת היחיד ׳חריץ׳.

והעביר אתם במלבן: ר׳ יהודה הציע פירוש טוב יותר, וכך גם פירש בעל ספר השורשים [אבן ג׳נאח] לפניו,⁠¹ שהתרגום של ׳והעביר׳ כאן הוא ׳שרף אותם בכבשן הלבנים׳, ובדומה לכך ׳בהעביר בניכם באש׳ (יחזקאל כ, לא). המשמעות הבסיסית של הפועל היא ׳העברה׳, בין אם זה באש או במים או במשהו אחר, הרי אתה רואה את דברי הכתוב ׳תעבירו באש וטהור וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים׳ (במדבר לא, כג). הוא גם אמר: את הכבשן שבו מגבלים לבנים מכנים דוברי העברית ׳מלבן׳, כפי שנאמר ׳החזיקי מלבן׳ (נחום ג, יד), כלומר: אחזי כבשן עם לבנים.

1. אבן ג׳נאח, ספר השורשים, ת.ע. ע.ב.ר. ראו: A. Neubauer (ed.), The Book of Hebrew Roots by Abu 'L-Walid Marwân Ibn Janah, Oxford 1875, p.499.

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.

מגרה וחריצים ומגזרות – מיני יסורים הם.

מגרה – סכין פגום פגימות הרבה תכופות זו לזו.

חריצים – הוא מורג חרוץ מלא חריצים, כמין פצירה פים שקורין לימ״א.

במלבן – בטיט חוצות, וכן תרגם יונתן: וגרר יתהון בשוקיא.

Saw-like utensils, iron threshing utensils and iron axes. They are types of tortures.

Saw-like utensils. A knife serrated with many [sharp] edges bent towards each other.

Threshing utensils. This is a hacked saw full of cuts like "many sharp edges"¹ that is called laime (Old French).

The streets. In the mud of the streets and so Yonason [also] translated: "He dragged them in the streets.⁠"

1. Shemuel I, 13:21.

והעביר אותם במלבן – שהרי מגרר אותם בטיט חוצות.

במגרת – ומסר יתהון במסרין לימא בלעז.

ובחריצי הברזל – במוגרי ברזלא.

וישם במגרה – תרגם יונתן: ומסר יתהון במסרין, מענין: אם יתגדל המשור על מניפו (ישעיהו י׳:ט״ו), וכן כתב בדברי הימים: וישר במגרה (דברי הימים א כ׳:ג׳).

ופירוש וישם – שם משפטים במגרה.

ובחריצי הברזל – צוה שישפטו אותם בהם והמגרה הוא המשור.

ובחריצי הברזל – כמו מורג חרוץ.

ומגזרות הברזל – הם הגרזנים שבוקעין בהם העצים.

והעביר אותם במלבן – ר״ל שרפם במקום ששורפים שם הלבנים. וכתוב: במלכן בכ״ף, ר״ל במקום המולך באש שהיו מעבירין בני עמון בניהם למולך, כי מלכום שקוץ בני עמון והוא המולך, ומלכם ומלכן אחד, כי המ״ם והנו״ן יבואו זה במקום זה, כמו: כמהן כמהם, מוף ונוף.

ויונתן תרגם: והעביר אותם במלבן – וגרר יתהון בשוקיא, רוצה לומר שגררם בחוצות שהם מחופין בלבנים.

לכל ערי בני עמון – לכל אנשי ערי בני עמון, כלומר לכל הערים שלכד מבני עמון כן עשה לאנשיהם זה המשפט.

והעביר אותם במלבן – תרג׳ וגרר יתהון בשוקייא,⁠^א ויש לומר מלבן קורא מקום טיט שלוקחים ממנו טיט ללבנים, שסחבם על פני טיט חוצות.

א. כן בכ״י לוצקי 1010, ובכ״י פריס 218: ״בשוקיא״. בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217: ״באקייא״.

במגרה ובחרצי הברזל – כל אלה הבית״ם בית״י הכלי כי שם אותם בנחשתים.

אבל והעביר אותם במלבן – הטעם שצוום לעשות לבנים עם היותם אסורים בנחשתים.

וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו׳ – רוצה לומר: ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל והנה המגרה הוא כלי ברזל מלא פגימות בהם הוא חותך מה שיחתוך שיגה בלעז. וחריצי הברזל הם כלי ברזל גדולים שדשין בהם התבואה וכן מגזרות הברזל גם כן כלי ברזל גדולים יחתכו בהם האבנים ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות.

והעביר אותם במלבן – רוצה לומר: שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים כי הוא נקרא מלבן על שם הלבנים.

וספר שמלבד העטרה הוציא דוד עוד מהעיר שלל רב, ואת עמה אשר שבה שמה הוציא משם וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל, והם מיני עונשין ויסורין, והמגרה הוא הנקרא בלעז שיר״א, וחריצי הברזל, הם כלים גדולים שבהם דשין התבואה, ומגזרות הברזל, הם אשר יחתכו בהם האבנים, ואמר כל זה להודיע שהמיתם באכזריות רב, כדי שכל שאר האומות ישמעו ויראו. ומהם העביר במלבן, כלומר ששרפם במקום ששורפים הלבנים, וכן היה עושה לכל בני עמון אשר ביתר הערים שלכד דוד גם כן, ועם זה שב דוד והעם אל ירושלים בשמחה ובששון, כמו שכתוב (זכריה ט׳ ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי ירושלם והנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא וגומר:

ובמגזרת – חסר וא״ו אחר הרי״ש והמ״ם בפתח ברוב הספרים וכן כתב בעל הלשון שהוא נגזר מן מַגזרה על משקל מַמלכה ובמקצת ספרים כ״י המ״ם בחירק.

והעביר אותם – מלא וא״ו והוא חד מן המלאים בסיפרא.

במלכן – במלבן קרי בבי״ת והוא חד מן ג׳ מלין דכתיבין כ׳ וקריין ב׳ וסימן בריש ד״ה ודוכתי אחריני.

במגרה – כלי מלא פגימות עשויה לכרות העצים, ועל כי דרכה לכרות בגרירה, קרויה מגרה, וכן: מגוררות במגרה (מלכים א ז׳:ט׳).

ובחריצי הברזל – כלי ברזל מלאה חריצים עשויה לדוש בה, כמו שכתוב: כי לא בחרוץ יודש קצח (ישעיהו כ״ח:כ״ז).

ובמגזרות – הם הגרזנים שמבקעים בהם העצים, והוא מתהפך, כמו כבש כשב.

במלבן – מלשון לבנים.

וישם במגרה – שם משפטם לייסרם במגרה וגו׳.

והעביר – מהם העביר במלבן, רוצה לומר: בכבשן ששורפים בו הלבנים.

וישם – בדברי הימים א כ׳:ג׳ וישר וגם הניח מלכתוב שם והעביר אותם במלבן, לפי שחפץ כותב הספר לספר גדולת מלכי יהודה, ושתק גם ממעשה אוריה, ולשון העביר ר״ל בודאי שרף כמו מעביר בנו ובתו באש, וא״כ גם וישם במגרה וגו׳ ר״ל שהמיתם מיתות אכזריות, עתה שכתב שם וישר יכולים אנו לפרש כמו וישר אבימלך (שופטים ט׳:כ״ב) הכביד עולו עליהם והכריחם לעבודת פרך, ואל עליון יודע האמת.

וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ – בעיר רבה הוֹצִיא דוד וַיָּשֶׂם משפטם לייסרם¹ בַּמְּגֵרָה – במסור² וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל הוא כלי מלא פגימות עשויה לכרות העצים³ וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל הם הגרזנים שמבקעים בהם העצים⁴, וְהֶעֱבִיר – ושרף⁵ אוֹתָם – מהם⁶ בַּמַּלְבֵּן (במלכן כתיב) – בכבשן ששורפים בו הלבנים⁷ וְכֵן יַעֲשֶׂה דוד לְכֹל אנשי⁸ עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן שישבו בערים אשר כבש⁹, והיה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהילחם בישראל¹⁰, וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם אל יְרוּשָׁלִָם בשמחה ובששון¹¹: פ

1. מצודת דוד.

2. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.

3. מצודת ציון.

4. מצודת ציון.

5. רד״ק, רלב״ג.

6. מצודת דוד.

7. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י ורי״א מבארים כי גרר אותם בטיט חוצות.

8. רד״ק.

9. רד״ק.

10. רלב״ג.

11. אברבנאל.

מקבילות במקראתרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון